הצגת סיום המחזור של בוגרי הסטודיו של ניסן נתיב תל אביב, "כשהאונייה שוקעת", יכולה ישר להיות מוצגת על קרשי הבימה הרפרטוארית. דניאלה מיכאלי, שכתבה וביימה את המחזה על-פי סיפור שקיעתה של האונייה טיטניק ב-1912, יצרה מצוות השחקנים מבצעי מולטי-מדיה, עם דגש על התנועה. בזאת התמחתה בשנות עבודתה.
כל סצנה וסצנה, החל מהעלייה לאונייה, קבלת הפנים, הנשפים, ההימורים, הארוחות היוקרתיות, שכולן מתוארות רק על-ידי התנועה של השחקנים הלבושים בפאר והדר; ובהמשך, כשהצוות משתדל להמעיט מגודל האסון העומד להתרחש, ובכך מניח לנוסעים להמשיך בתענוגותיהם - כל סצנה מוקפדת, שונה בסגנונה מרעותה, ומאפשרת לכל שחקן להתבטא במונולוג אישי, תוך החצנת יכולותיו.
הבמה עשירה באקרובטים, בזמרים ובשחקנים, כולם מהצוות ברוך הכישרונות. כשהסצנה האחרונה, בה הדמויות מתנועעות בסלואו מושן כשהן כבר טובעות, הכל נראה כמו מחול המוות בצורה הפיוטית ביותר שאפשר.
לכתיבה ולפזמונים של
זאב שצקי, ולמוזיקה שכתבה רויטל מוניטה להפקה הראשונה של המחזה בפסטיבל עכו 1992, הוסיף דניאל סלומון המוכשר מוזיקה מקורית שלו, וביחד - המוזיקה סוחפת את הנוסעים - הקהל - ומהווה שחקן נוסף. הקטעים מלאים בהומור שמרכך את הידיעה מה עתיד לקרות.
הצגה יפהפייה, מרתקת, מושלמת. הודות לבימוי של מיכאלי, לטקסט של שצקי, למוזיקה הנפלאה של סלומון ומוניטה, ולתלבושות התקופתיות של מורין פרידמן.
נזכיר כמה מהצוות הגדול - ג'ייסון דנינו הולט הקפטן, גאיה שליטא-כץ ככלה שלא תזכה להינשא, הסועדים - סטלה פצ'נץ ואריאל וולף, אורן מניקס, עמרי אשין וכל יתר הנפלאים.
לרוץ ולראות בסטודיו עד יום רביעי, כולל, ובשישי-שבת בצוותא.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
