סורגים ובריחים כתחליף לדיאלוג

במהלך החודשים האחרונים אנו עדים לגלים עכורים בתרבות השיח הציבורי בישראל. אנשי רוח, מרצים באוניברסיטות ואמנים מוצגים כשונאי מדינת ישראל וכבוגדים בה. בעידודו של גדעון סער, שר החינוך, מופיעים ארגונים המציגים עצמם כפטרוני הפטריוטיות ושומרי החומות. הם מרשים לעצמם לפרסם גילויי דעת על מי שלדעתם דבק בהם הרבב של שונאי המדינה ובוגדים בה.

השיח הציבורי והפרלמנטרי עבר לפסים של אי-הכרה בקיומו של האחר והזכות שלו להתבטא. נציגת מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת מרכז, מפלגה ליברלית, מפרסמת במסמך של תנועת "אם תרצו" את המילים המצמררות כלפי חברי כנסת ערבים: "מקומם של אותם פרלמנטרים, לא רק מחוץ לחוק, עדיף מאחורי סורג ובריח".

מילים אלו, שיש בהן התרת דם, נכתבו על-ידי יוליה שמאלוב ברקוביץ', נציגת קדימה בכנסת, בפרסום של תנועת "אם תרצו" מיום 6.4.10. וכדי שלא נטעה, דאגו גם לתת מקום בולט לתמונתה מתחת הכותרת הקוראת להשליך חברי כנסת אל מאחורי סורג ובריח. יש כאן גילוי מדאיג, הרואה את ההתמודדות עם האחר, במקרה זה עם המיעוט, לא דרך דיאלוג, אלא דרך בריחים וסורגים. ובכך, לדעתם, נפתור את בעיותיה של מדינת ישראל.

מצער אותי, שבשיח הציבורי מתעצם קול אחיד, צעקני ודורסני שאינו מוכן לקבל, שביקורת נוקבת על מדיניות אינה מעידה על שנאה למדינה. יציאתי לרחוב להפגין נגד בלוקדה על עזה נובעת מתוך אהבה ונאמנות למדינת ישראל.

מצערת אותי ההופעה של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי המצטטת מובאות ממסמך חיפה, אותו עיבדו אינטלקטואלים ערבים. במקום לנהל דיאלוג עם מחברי המסמך, התשובה היחידה לעבר מחבריו, כולל חברי כנסת ערבים התומכים בו, היא במילה אחת: בוגדים. לזרוק אותם מבית הנבחרים. שימוש חוזר ונשנה במילה בוגדים הוא למעשה קריאה להתרת דם של מחברי המסמך והתומכים בו.

מצערת אותי העובדה שיושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין, לא הצליח לשכנע את הרוב בכנסת להשאיר בידי היועץ המשפטי לקבוע, אם מעשיו של אדם מסוים הם בבחינת עבירה על החוק. הפניה של יושב-ראש הכנסת נבלעה בהמולה מתלהמת ודורסנית. המולת רחוב שפלשה לכנסת והפכה אותו לטריבונאל המסכן את הדמוקרטיה בישראל.