5 שנים להינתקות - אנטומיה של הונאה

יעלון כותב בספרו כי שיתוף הפעולה עם שרון השתנה באופן קיצוני מרגע שעלה הרעיון; "שרון חדל להיות שרון", כתב יעלון, "ההתנהלות הייתה שונה, עבודת המטה הייתה שונה, ורוח המפקד הייתה שונה... הוא פעל כפי שפעל בשל מניעים הנסתרים מן העין". יעלון מתייחס בספרו גם ל"אתרוג":

"האתרוג הוא מגיפה. במידה רבה, האתרוג הוא תופעה. מגיפת האתרוג משתוללת בתקשורת הישראלית זה זמן רב, מבלי שמובילי התקשורת ידבירו אותה".

שרון חיפש תירוץ לפטר את יעלון ומצא: "רא"ל יעלון איננו מכין כראוי את צה"ל לביצוע ההינתקות", זאת לאחר שיעלון הציג את ביצוע התוכנית, ממש באותו שבוע שפוטר, עליה עמל במשך חודשים רבים - כל זאת ללא הערות מצידו של שר הביטחון שתפקד ששליח בלבד במסירת ההודעה על סיום תפקידו.

יעלון מתאר את עצמו כ"מכשול" בפני משפחת שרון ופורום החווה, שחשו כ"אדוני הארץ", לדבריו. יעלון קובל כי לא נשמרה ההפרדה בין הדרג הפוליטי לקצונה הבכירה; "היה לי ברור שמתרחש תהליך של השחתה", כותב יעלון, ומציין גם את הקרבה של קצינים בכלל ודן חלוץ שהפך רמטכ"ל בפרט, לפורום החווה.

גולם ההינתקות נולד ב"חוות שרון", בשונה מפינוי ימית, אז נולד הגולם באמריקה, הסכמי קמפ-דיויד, כפי שתיארה עליזה ויסמן בספרה "הפינוי". נדמה שהקלטת בת עשר הדקות בה נאם שרון לאומה, היא אחד ההבדלים הגדולים בין ימית לקטיף, בין מי שמאמין במהלך לזה שלא; רה"מ דאז, מנחם בגין, שלח את עצמו בהליקופטר והביע התייחסות לסוגיה בה מפוני הינתקות 2005 סובלים ממנה עד היום - פיתרון הקבע; "אני לוקח על עצמי טיפול מהיר וכמה שפחות מכאיב", אמר בגין למתיישבי ימית באביב 1980 ["הפינוי", עמ' 91].

אף אחד לא חשד בבגין, שנאלץ למנות את אריק שרון לשר הביטחון, בעצם למי שיהיה אחראי על הפינוי, לאחר שפרופ' משה ארנס סירב לקחת את התפקיד: בבחירות 1977 נמנע בגין למנות את שרון, בולדוזר לטוב ולרע, אנטי דמוקרט לטוב ולרע, לשר הביטחון.

הבולדוזר השתמש בכוחו המניפולטיבי והרחיק מחבורת החווה כל מי שלא הסכים להזדהם בתהליך קשה ואנטי דמוקרטי, "הם [חבורת שרון] לא ידעו מה לעשות עם קצין כמוני... הם העדיפו את דן חלוץ על פני", כותב יעלון.

הציטוט מובא מתוך ספרו של משה יעלון. ראש הממשלה האחד עשר של ישראל מעולם לא נתן הסבר ראוי מדוע החליט להתנתק מרצועת עזה. חשדות מצד גורמים פוליטים נזרקו לחלל האוויר: "כעומק החקירה, עומק העקירה", טבע צבי הנדל את המושג, אך באין ראיות, באין חקירה, ניתן רק לנחש את סיבת מעשהו הנועז של שרון.

ויסגלס, הטבח של פורום החווה שבישל את תבשיל ההינתקות, תפקד בתקופת כהונתו של שרון כמי שמנהל את ענייני המדינה, כך ויסגלס הבטיח באופן אישי לפלשתינים התחייבות להסרת כל המחסומים סביב העיר, בניגוד גמור לעמדת המטכ"ל; גם פה עולה ריח של אינטרס המנוגד לזה של ישראל - "האם עסקי הקזינו היו קשורים לכך?" שואל יעלון. רמטכ"ל צה"ל יודע משהו, מרגיש משהו, האם דברים אלה צריכים לעלות, ולא רק בספר?

מה ה"מעשה" עליו דיבר ויסגלס? מדוע איש לא מטריד את ראש לשכת ראש הממשלה דאז? ויסגלס מככב כ"חכם" במועצה של ערוץ 10, יותר כגיבור, פחות כמי שהתנהלותו צריכה להיבדק.

ערפל סובב את המהלך, שקדמה לו ההצהרה "דין נצרים כדין תל אביב", חודשים ספורים טרם ההודעה הדרמטית של אריק שרון, בכינוס הרצליה 2003. החופזה שבה הוחלט לפרק את התיישבות גוש קטיף וצפון השומרון העלתה ריח רע של שיקולים זרים. גם בחירת המיקום, שאינו כנסת ישראל, מעידה על משהו בלתי-תקין ובלתי-דמוקרטי ביסודו.

התגייסות השמאל הייתה טבעית, כמוה גם שתיקת הכבשים של עיתונאים שהתאהבו בסבא החדש, שעשה להם את העבודה. תיאוריית האתרוג של אמנון אברמוביץ היא משל נפלא, מושחת ומושחז, לשיתוף פעולה אקטיבי של עיתונאים בכירים.

מקריאת ספרו של יעלון מסתבר ש"דברים שרואים משם, רואים גם מכאן", מהסלון של אזרחים שחשו כי הונאה גדולה עומדת מאחורי התוכנית. שרון השתמש במונח בכדי להצדיק את המהלך, כאילו תפקיד ראש הממשלה מביא אותך לידי החלטות אחרות עד כדי השלמת מהפך בדעות, לכאורה.

דבריו של אלוף (במיל.) גיורא איילנד, שהובאו במאמרו של השופט בדימוס אורי שטרוזמן, תואמות להפליא את כתביו של רא"ל (במיל.) יעלון לגבי אופן קבלת ההחלטות והבהילות לבצע המהלך. האם היה דיון רציני על המהלך, האם המהלך הוא נכון? על השאלה הזו השיב איילנד: "לא".

איילנד: "כשאני נכנסתי לתפקידי ב-18.1.04, כל שהיה הוא המונח האמורפי 'הינתקות', שנקבע בכינוס הרצליה. עדיין לא היה רעיון מגובש אלא רצון לרעיון. שאלתי את שרון כמה זמן יש לי לגבש תוכנית, והוא אמר לי: ארבעה חודשים. אבל מהר מאוד התברר לי, שדב ויסגלס כבר היה אצל האמריקנים והתחייב למהלך חד-צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה".

על החופזה המוזרה מעיד יעלון בספרו כי "הייתה תחושה ששרון 'סגר מדפים'", הדיונים על ההינתקות היו ביצועיים ולא אסטרטגיים. מופז עדכן את יעלון בכוונה לפנות את הרצועה, וזה ביקש דיון אצל שרון. עוד לפני הדיון - המצרים, האמריקנים, ויואל מרקוס ("הפינוי המתוכנן", הארץ, 2.2.04) ידעו את פרטי המהלך הכולל - לפני רמטכ"ל ישראל!

יעלון מזכיר בספרו את דעתו של בן-גוריון על שרון הצעיר: ב-24 בנובמבר 1958, כאשר שרון קיבל את דרגת האל"מ, רשם ב.ג ביומנו: "שאלתי [את שרון] אם נגמל מאמירת לא-אמת... הודה [שרון] שהיה כמה פעמים אומר לי לא-אמת, אבל [לטענתו] נגמל מתכונה זו".

עוד כתב בן-גוריון: "יש בו [בשרון] משהו מווינגייט - חוץ לאופיו המוסרי של ווינגייט".

ספרם של עפר שלח ורביב דרוקר ("בומרנג") עוסק בעניין ומשלים בעצם את עדותו של יעלון, כפי שהובא בספרו. יש להבחין בדמיון הרב העולה משני אלה, כפי שמובא בסרטון העוסק בכך, בעניינים אלה: עתידו הפוליטי של שרון, המידור של ויסגלס והתנהלותו.

נדמה לי שמילים אלו, כפי שמובאות בספרו של יעלון, מסכמות באופן אימננטי את הדעה כי אין רגליים לדבר ההינתקות: "המלחמה על ההינתקות הפכה להיות מלחמה אישית-פוליטית, לחיים או למוות".