שחר מזרחי - גיבור ישראל

בתורה כתוב "הבא להרגך השכם להרגו". כלל זה נקוט במדינות הכי נאורות: אם תעז לעשות תנועה מאיימת כלפי שוטר בארה"ב או בבריטניה - אתה מסתכן בתגובת ירי, ואף במוות. אדם לא יעז לעשות אפילו רמז של תנועה מאיימת כלפי שוטר שם. רק כך שופר מצב הפשע במערב, והיד החזקה נותנה תחושת ביטחון לאזרחים.

אך אצלנו, "העם הנבחר", מתייחס לפושעים ביד רכה יותר מאשר לאזרח שחטא בשוגג. פסקי הדין אצלנו אינם מידתיים. מחבלים רוצחים יושבים בבתי סוהר ברמה של הילטון, עם טלוויזיה ועיתונים ואמצעים לרכוש השכלה אקדמאית, וביקורי משפחה וחברים כיד המלך, ולעומת זאת, אנחנו שותקים כשגלעד שליט נמק בכלא ללא טיפולים רפואיים ומי יודע אם הוא בצינוק, אם מצבו שפיר ואם הוא חי. כי אף אחד לא זכה לראותו מאז שנשבה.

לא צריך לערוך מלחמות זבות דם כדי לשחררו. החלטות תקיפות על שינוי תנאי ההילטון לרוצחים הערבים היו משפרות בן לילה את תנאיו של שליט. אבל היכן עמוד השידרה של היושבים על כס השלטון שלנו? מדוע הרכרוכיות והנעבעכיות הגלותית ממשיכים להתוות את המדיניות וקווי הפעולה?

קיימים כמה "עקבי אכילס" בקונספט השלטוני כאן. היינו חייבים לשפר את משכורותיהם ותנאיהם של הרופאים, המורים והשוטרים - כדי לאפשר לנו לקבל את השירותים הטובים ביותר מהמעולים שבבעלי המקצועות הקרדינליים האלה. לא יתכן שעוזרת בית תשתכר יותר מרופא, מורה או שוטר. מאידך - יש להרים את רף הדרישות למקצוע ההוראה - כדי שילדינו ידברו עברית תקנית, ולא ג'יבריש. וכדי שלא נשמע שדרנים בתקשורת מדברים בעברית שגויה, במהירות ובבליעת המילים. ושילמדו לתת קרדיטים למרואיינים - ולא רק "תודה רבה לך" בתום הראיון. רגע - את מי הוא ראיין בכלל?

שחר מזרחי לא צריך היה מלכתחילה לצאת אשם במשפט. לכל אדם, ובטח לשוטר, יש זכות להגן על חייו מפני המאיים עליו. "מי שהציל נפש אחת - כאילו הציל עולם מלא" דרשו רבותינו. בשואה, התירו רבנים לאכול גם את האסור, ובלבד שישמרו החיים.

הבדיחה של החלטת בית המשפט להכריז עליו אשם, ובהמשך, פסיקתה של השופטת ביניש שהדגישה בגזר הדין בעליון "שהוא חייב לשקף את ערך חיי קדושת האדם" - גורמת לנו לצחוק. לאיזה אדם כיוונה בדבריה? לשוטר הישראלי או לפושע שגנב רכב ואיים על חיי השוטר? האם בית המשפט במדינת היהודים אמור לגלות אהדה והעדפה מתקנת כלפי רוצחים, פושעים וערבים? האם לשם כך הכריז דוד בן-גוריון על ישראל כמדינה יהודית?

את שחר מזרחי צריך להלל על עוז רוחו, תעצומות נפשו, ויכולת ההחלטה המהירה שבזכותה ניצלו חייו, וחיי אזרחים אחרים בהמשך, גם אם במחיר חיי רוצח פוטנציאלי, כי אם לא - אין לנו במדינה סיכוי לשרוד.

"במלחמה - כמו במלחמה" - אין מקום להססנות ולג'נטלמניות. הראשון ששולף - הוא שיחיה. וכך גם יועצם גורם ההרתעה בקרב גנבים ופושעים בעתיד לבוא.