הרצח המזעזע של איתי בן דרור שדקר את שלושת ילדיו למוות מסמר שערות. אין אפשרות לרדת לדעתו של אדם כזה, שפוי או לא. מתגלה כי אכזריותו של אדם כלפי סובביו עלולה להיות אינסופית. אך הוא לא היחיד.
בכל יום שומעים אנו על רצח או אונס, אפילו על ילדים משועממים שמציתים את סביבת מגוריהם באש. חליים רבים נגועים בחברה שלנו, יותר מדי. דברים שרחוקים שנות אור מלהיות קשורים להתנהלות המדינית שלנו או לכל דבר כזה. עלינו לעשות חשבון נפש עם עצמנו כחברה. אז אוקיי, היה רצח והוא איום ונורא ומזעזע ומגיע לבן דרור את העונש החמור ביותר, אבל מה אנו עושים על-מנת שמחר לא יקום שפוי נוסף שיחליט לרצוח את ילדיו?
לא ניתן להבין את בן דרור, אך בואו לרגע ננסה להכנס לנעליו. יש כמה סיבות הגיוניות, בהנחה שבן דרור שפוי, שאני יכול להעלות על דעתי שהוא יחליט לעשות זאת, ושוב אני אומר לא ניתן להבין אותו, אך בואו ננסה להבין איך מונעים את המקרה הבא.
"אם אני לא אראה אותם, אף אחד לא יראה אותם". בואו נהיה כנים, יש מקרים רבים של גירושים בארץ, הרבה יותר מדי, וכמו שאומרים - אין כזה דבר גירושים יפים. מלחמות על משמרות ילדים, המנעות מתשלומי מזונות ומה לא. אני מבין את הכאב האישי של בני הזוג - אבל למה לעשות את זה כל כך מכוער? זה תמיד מגיע על חשבון הילדים, ואם עסקינן ב"שפוי", אז האם עלולה לשלם את המחיר הכבד מכולם.
"העולם הזה אכזרי מדי בשביל הילדים שלי". יש זוגות שחושבים על זה לפני שהם מביאים ילדים. אולי בן-דרור הוא בכלל אדם
הומניטרי מאין כמותו ורוצה למנוע מילדיו את העולם האכזרי ביותר (חבל שהוא לא מנע מילדיו את עצמו). ואכן אנו חיים בעולם אכזר. איך אפשר לשנות את זה? איך אפשר שהעולם שלנו יהיה עולם שאיש לא יצטרך לשקול פעמיים אם העולם טוב מספיק בשביל הילדים שלנו?
זה מתחיל בקטן. בחיוך, בבוקר טוב, בלתת עשר אגורות לאיש הזרוק על שפת הרחוק, בלראות ולא להתעלם, לפעול, להגיב, לא להיות אדישים. זה מתחיל בקטן. זה מתחיל בעשייה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
