אהוד ברק נמצא על סף סיום הקריירה הפוליטית שלו, כשברקע צפויות התרסקות של מפלגת העבודה והדחה שלו מראשות המפלגה. ברק לא הצליח להשאיר חותם אידיאולוגי על המפלגה, אבל עכשיו, דווקא כשהוא נמצא על סף נפילתו, נולד השמאל הלאומי, שמאמץ את דרכו האידיאולוגית הבעייתית של ברק, וזאת למרות שבאופן אבסורדי השמאל הלאומי הוקם כתנועת מחאה, נגד ברק ודרכו. השמאל הלאומי, שהוקם על-ידי מקורבים לשעבר של ברק, אימץ את השפה, את האסטרטגיה ואת ההתנהלות המאפיינת את ברק, ולכן למרות הניסיון להציג את התנועה כתנועה בעלת עמדות מיוחדות המשלבות לאומיות וחשיבה שמאלנית, חשוב לומר שאין חדש בעמדות הללו, והן רק ממשיכות את הדרך הבעייתית של ברק.
ברק, כראש
ממשלה, שם בראש סדר העדיפויות שלו את הניסיון להגיע להסכם שלום עם מדינות ערב, כשהוא מזניח לחלוטין את הערכים החברתיים והאידיאולוגיים של מפלגת העבודה. בחזית זו שברק בחר, הוא נכשל כישלון חרוץ, כאשר הכישלון של ברק במשא-ומתן עם הפלשתינים, וחוסר היכולת שלו להשיג גם פשרה בזירה הסורית, גרמו לאובדן תמיכה בו ולנפילת הממשלה שעמד בראשה. מעבר למכה הפוליטית שספג ברק כשממשלתו נפלה, הוא שינה גם את התפיסה הביטחונית שלו, והפך להיות הרבה יותר סקפטי בנוגע לסיכויים להגיע להסכמה עם העולם הערבי. ברק אימץ לעצמו עמדה הרבה יותר ניצית בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, כשהוא מאשים את הפלשתינים ואת הסורים בכשלון שיחות השלום, וטוען כי הממשלה בראשותו, חשפה במשא-ומתן את חוסר הנכונות של העולם הערבי לסיים את הסכסוך עם ישראל. אמירה זו של ברק ערערה לחלוטין את הלגיטימיות של מחנה השמאל הישראלי, וגרמה לו לאמץ גישה פופוליסטית מתרפסת ומתנצלת, המבוססת על ההנחה שהשמאל טעה, ושהימין הוא זה שלאורך כל הדרך צדק.
בניגוד לטענותיו, חשוב לומר שהמדיניות בה בחר אהוד ברק, כבר מהיום הראשון שבו נבחר לראשות הממשלה, הייתה כושלת, והיא, לכן, הובילה את השמאל למצב העגום בו הוא נמצא היום. ברק הזניח לחלוטין את הנושאים החברתיים, שהיו הבסיס האידיאולוגי של השמאל בישראל, ולכן נכשל בבניית חברה בריאה יותר בישראל, שהייתה אמורה לתמוך במחנה השמאל ולתת לו לגיטימציה גם לאור המשבר בתהליך השלום. חוסר היכולת להגיע להסכם שלום גם הוא אינו מקרי, בעיני רבים, והוא קשור להתנהלות הכושלת של ברק כראש ממשלה. פרשנים פוליטיים, מהארץ ומהעולם, טענו שלא ניתן להפיל את כל האחריות לכישלון על הצד הפלשתיני, כפי שניסה ברק להציג את כשלון השיחות, והוסיפו שהתנהלותו האישית הבעייתית של ברק הייתה גם היא גורם מרכזי בכישלון. מעדויות של אישים שהשתתפו במשא-ומתן והיו מקורבים לברק באותה תקופה עולה תמונה, לפיה ברק התנהל באופן מתנשא כלפי הפלשתינים, ולכן התקשה להגיעה להסכמות, שיכלו להוביל לחתימת הסכם שיסיים את הסכסוך. מעדויות של שרים בממשלת ברק עולה שהוא גם התנהג כלפי חבריו לממשלה בזלזול וביהירות שהפגין כלפי הפלשתינים, ולכן הממשלה שלו, בסופו של דבר, נפלה בעיקר באשמתו, ולא בשל חוסר היכולת להשיג הסכם כזה או אחר.
כיום ברק ממשיך בהתנהלות היהירה וחסרת האחריות שלו, כאשר ההתנהלות שלו הפכה אפילו ליותר בעייתית. מפלגת העבודה בראשותו של ברק איבדה לחלוטין את החזון לבנייה של חברה צודקת, איבדה את הדרך המדינית שלה, שאמורה הייתה להוביל לשלום עם שכנינו, ולכן איבדה גם את בוחריה. ברק, שעומד בראשות מפלגת העבודה, נאבק במחנה השמאל, במקום להיות חלק ממנו ולהוביל אותו, כאשר הוא משתמש במוטיבים לאומיים כדי לנגח את פעילי ומפלגות השמאל, שמתנגדים למדיניות הימנית הכלכלית והביטחונית שאימץ. השותפות של ברק בממשלת נתניהו הימנית לא מפתיעה, אבל היא גם מסמלת את סוף דרכו הפוליטית של ברק, שהפסיק מזמן לייצג את ערכי השמאל הישראלי, ובכך הפסיק, באופן ברור, לייצג גם את ערכי בוחרי מפלגת העבודה.
נפילתו של ברק והדרך שלו הן תנאי הכרחי לשיקומו של השמאל הישראלי, ולכן התופעה המדאיגה היא שעכשיו, כאשר ימיו של ברק בפוליטיקה ספורים, ויש סיכוי לכך שהשמאל ימצא את דרכו שוב, קמה תנועת שמאל שמאמצת את דרכו של ברק, וגורמת שוב לעיוורון מוחלט במחנה השמאל. השמאל הלאומי, שהוקם כריאקציה למדיניות הכושלת של ברק, אימץ בדיוק את אותה הגישה המסוכנת שלו, שמצד אחד שמה את האג'נדה הביטחונית מעל כל אג'נדה חברתית אחרת; ומצד שני מאמצת גישה מתרפסת שאינה מעניקה שום תקווה לשלום עם שכנינו. הקשר בין השמאל הלאומי לדרכו הבעייתית של ברק הוא ברור, כאשר ניתן לראות זאת במצע שהציבה לעצמה התנועה. השמאל הלאומי שם בראש סדר העדיפויות, בדיוק כמו ברק, את הבעיה הביטחונית של ישראל, כאשר האמירה המרכזית שלהם היא שיש לצאת מהשטחים, וזאת כשהם מתעלמים לחלוטין מהאג'נדה החברתית של השמאל, שתמיד הייתה החלק הכי חשוב במצע של מפא"י ושל מפלגת העבודה. מעבר לחשיבות המופרזת שנותנים בשמאל הלאומי לאג'נדה הביטחונית, מנהיגי השמאל הלאומי אימצו גם את הסקפטיות של ברק לגבי תהליך השלום עם הפלשתינים, וניתן לראות כי הם אינם מאמינים ביכולת להגיע להסכם שלום עם שכנינו, ולכן הם קוראים לנסיגה חד-צדדית. הסקפטיות הזאת היא חלק מהטון הפופוליסטי המתרפס שאימץ ברק, והשם שנבחר לתנועת השמאל הלאומי גם הוא חלק מהאסטרטגיה המתנצלת של השמאל, שמתאימה יותר לברק, שבחר תמיד להציג את המתנגדים לו בתוך מחנה השמאל כאנטי-ציונים או כאנטי-לאומיים.
ברק הוביל לכך שהשמאל איבד את דרכו, ועדיין לא קמו מנהיג או תנועה שיכולים להחזיר את השמאל לדרך הנכונה שתשיבו לשלטון, וחשוב מכך - יובילו את ישראל לנחלה. אם השמאל רוצה לחזור לשלטון, הוא חייב להילחם במדיניות הפופוליסטית של ברק, ולהתחיל להחזיר את השמאל לאידיאולוגיה שהתוותה את דרכו במשך שנים ארוכות, ובידלה אותו מהמפלגות האחרות במפה הפוליטית. חלק חשוב מהאידיאולוגיה הזאת הוא החזרה של השמאל לדרכו החברתית הסוציאליסטית, והדגשה של הערכים החברתיים שחסרים כל-כך בחברה הישראלית, ואינם מקודמים על-ידי שום מפלגה אחרת. השמאל צריך גם להיפטר מהנימה הפופוליסטית המתנצלת, שאימץ ברק, לגבי תהליך השלום, לאחר הכישלון המדיני שלו, מאחר שהכישלון של ברק הוא לא הכישלון של כל מחנה השמאל, שהוכיח בעבר כי למרות הפופוליזם הימני, במציאות הפרקטית החזון של השמאל, שמבוסס על בניית חברה צודקת שחיה לצד שכנותיה הערביות בשלום ובשוויון, הוא הערובה היחידה לקיומה של מדינת ישראל.
