השולחן העגול של נתניהו

נפתח בחדשות טובות. מעולם לא היו היחסים בין ירושלים לעם היהודי בתפוצות טובים יותר.

וכיצד הגעתי למסקנה כה מופרכת? לאור התגובה ההיסטרית כמעט של יהדות ארצות הברית לחוק הגיור שהובא לאישורה של ממשלת ישראל.
לכאורה, מה אכפת לה ליהדות ארה"ב, ובמיוחד ליהדות הרפורמית, מהי מדיניות הגיור של ממשלת ישראל? הם הרי אמריקנים לכל דבר ועניין, הלא כן? הארץ המובטחת מחוף אל חוף, שלושת אלפים מילין אורכה ואלפיים רחבה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שחופש הביטוי וחופש הפולחן והחופש להיות יהודי בביתך ואמריקני בצאתך מובטחים על-ידי הקונסטיטיושן ובית המשפט, על0ידי הנשיא והמארינס. מה אכפת להם ליהודים של אמריקה מן הקשקושים הפרלמנטריים של המדינונת המאוימת ביותר בעולם, הרחק הרחק שם במזרח התיכון הידוע לשמצה?

מתברר שמאוד מאוד אכפת להם. המנהיגות של היהדות הרפורמית נחרדה עד עמקי נשמתה מן האפשרות שהיא לא תוכר כלל כיהודית במדינת היהודים. זו נדהמה מן האפשרות שחלקה בארץ הקודש לא יהיה גדול מזה של המורמונים, הפרוטסטנטים, הבפטיסטים, הפראבוסלבים, הקתולים והמוסלמים, שהם יהיו סתם עוד קבוצה אזוטרית של מאמינים, אשר במורשתה הרוחנית מהווה ירושלים חלק תיאורטי אך לא מעשי. האפשרות שרפורמים וקונסרבטיבים יאבדו את חלקם בארץ ישראל חדרה כצלצל דרך כל השכבות של האדישות והאמריקניות והרב-תרבותיות ואינטלקטואליות קוסמית - היישר אל הלב המפרפר, וכולם הזדעקו לפתחו של המנהיג היחיד של העם היהודי: בנימין נתניהו.

ביום אחד הפך נתניהו מראש הממשלה של הלא-כלומניקית הקטנה, המאוימת, המצורעת, הכלואה בין הנהר לבין הים, לראש וראשון בעם היהודי - האיש שיקבע מי יעבור ומי לא יעבור בשערייך ירושלים להיות חלק מן המורשת והנחלה של העם היהודי בארץ ישראל.

ההלכה של ממלכת ישראל

קשה להאמין שלכך התכוונו דוד רותם ואביגדור ליברמן כאשר חברו עם אלי ישי כדי להריץ את הצעת החוק בדבר הגיור האחיד שתראה מדינת ישראל כקביל לצורך חוק השבות. חוק השבות, החשוב ביותר בספר החוקים של מדינת ישראל, סבל עד עתה מבעיה קשה של הגדרת המושג מיהו יהודי, או יותר נכון - מי אינו יהודי. זו פעם ראשונה שמדינת ישראל התכוונה לעגן בספר החוקים שלה את אמות המידה למעבר באותו שער צר הקרוי חוק השבות, ועל מעבר זה הזדעקו כל נציגיה של יהדות העולם להגן בחירוף-נפש כמעט. אומנם אנו צרפתים, אמריקנים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, כאשר נוח לנו, אבל אל תסגרו בפנינו את השער לנחלת אבותינו בארץ ישראל.

זה יהיה מבחן המנהיגות של נתניהו, ולא כיצד להתמודד עם הנשיא חוסיין אמריקה או עם המלך עבדאללה מזרח או עם החונטה המצרית מדרום או עם הרוצח מדמשק מצפון. על אלה תמיד ידענו להתגבר, וחשוב יותר, המציאות של משברים מתגלגלים לעיתים קרובות קובעת בעניינם יותר מכל מדינאי. עכשיו יש להתמודד עם רצונותיו של העם היהודי, וזאת מעמדת מנהיגות נבונה ואמיצה, מתחשבת ושוקלת, מנהיגות המכריעה בשאלות החשובה ביותר: מיהו לא יהודי.

נתניהו עצר בידיו את השוורים הדוהרים בממשלתו, ודרש מהם לשבת. מנגד הביא אל השולחן את הזרמים העיקריים של יהדות העולם, ודרש מהם לפתוח במו"מ רציני עם היהדות השמרנית ביותר. ראש הממשלה קצב להם ששה חדשים להגיע לעמק השווה להעמיד דברים על דיוקם, ובכך הקצה ליהדות העולם את מקומה הראוי ליד שולחן נחלת-אבות - אם ישכילו לשמור עליו.

צפוי כי הזרם החרדי הקיצוני לא יקבל שום סיכום אשר לו שותפים מרבית זרמיו של העם היהודי. לא נורא. לפי שהוציא עצמו מן הכלל יש להקהות את שיניו ולומר לו שהוא הזרם שלא נגאל ולא ייגאל, עד שיחבור מחדש לעם ישראל.

מבחן המנהיגות האמיתי של ביבי מתמצה בהבאה לכך שכל הרואה עצמו יהודי בעל זכויות בנחלת אבות ואמהות בארץ ישראל, יגיע להסכמה ברורה בשאלה של מיהו יהודי על-פי ההלכה שתחייב את מדינת ישראל מכאן ואילך. לא ההלכה של זרם זה או אחר, אלא ההלכה הממלכתית, של ממלכת ישראל המחודשת בארץ ישראל. בזאת יהפוך נתניהו מעסקן מפלגתי למנהיג בעל שיעור קומה של דור המייסדים - של הרצל, ז'בוטינסקי, ויצמן ובן-גוריון.