רמון-שלטון ובר-און-חברון

לעומת זאת, פרשת בר-און-חברון שחשפה הכתבת הטרייה דאז של הטלוויזיה, אותה איילה חסון, נבעה לכאורה מהסכם בין נתניהו בכהונתו הראשונה, עוזרו ליברמן ומנהיג שס אריה דרעי, שעמד אז בפני העמדה לדין. לפי הסכם זה, שלא הוכח עד היום שבאמת התקיים, הייתה אמורה שס להסכים לנסיגת צה"ל מחברון, תמורת מינוי יועץ משפטי שלא ימליץ להגשת כתב אישום נגד דרעי. מדובר היה במינוי ידידם (דאז) של נתניהו וליברמן, עו"ד רוני בר-און (לימים ח"כ ושר אוצר). גם כאן היה רצון לשמור על השִלטון תמורת ויתורים אידיאולוגיים להם התנגדו רבים בליכוד.

רק שההבדל הגדול הוא שגם אם אכן היה הסכם בר-און-חברון - ההתנהלות של נתניהו נבעה אז משלומיאליות פוליטית ורִפיון אידיאולוגי (מה שעדיין מאפיין אותו גם היום), לעומת הנחישות והפיכחון של רמון ופרס בפרשה החדשה. האחרונים היו מוכנים לחבל באינטרסים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל (על-פי השקפתם המוצהרת, כמובן), כדי להבטיח לשמאל את חזרתו לשלטון חרף היותו מיעוט בעם; לעומת זאת, גם אם היה הסכם חברון-בר-און - הוא לא פגע באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל ולכל היותר היה כאן ניהול כושל ושלומיאלי של ענייני המדינה, אם בכלל.

מי שינתח את הרקע ההיסטורי המדיני של התנועה הציונית בשמונים השנים האחרונות, באורח אובייקטיבי וחסר פניות, יראה בבירור מגמה אחידה של שלטון שמאל מפוכח ונחוש שמדיניותו שולטת בכיפה ללא עוררין, המסוגל לגמישות אידיאולוגית מפליגה.

עליית הליכוד ל"שלטון" בשנת 1977 לא שינתה בפועל דבר. ראשי הממשלות של הליכוד, מבגין ועד נתניהו, ראו בשִלטון שנפל לידם עניין של חסד זמני ולא זכות קבועה, התנהלו בשלומיאליות פוליטית לכל אורך הדרך, הותירו על מכונם את רוב הפקידים הבכירים שמינה השמאל השליט במשך שמונים השנים, כך שהשמאל יכול היה להמשיך לנהל את המדיניות שלו באין מפריע מאז ועד היום.

אם לא תקום ממשלת ימין מפוכחת ונחושה שתשכיל למשול כראוי, ימשיכו השמאל ומדיניותו לחגוג בשלטון - ובצדק.

השאיפה להגשמה אידיאולוגית מול שאיפת השלטון הינן ניגודים המתנגשים תמיד בקרב מנהיגי הזרמים הפוליטיים, כאשר בדרך-כלל גוברת שאיפת השלטון על הרצון להגשים אידיאולוגיה, אם כי לעיתים גובר הרצון להגשמה אידיאולוגית על פני כיבוש השלטון, כפי שאירע לבן-גוריון וז'בוטינסקי בהסכם לונדון (כמו גם בגין ערב מלחמת ששת הימים ואשכול שהורה על הבאת עצמות ז'בוטינסקי).

אותו הסכם לונדון שנחתם בשנת 1934 העיד כי בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון לא הייתה למעשה מחלוקת אידיאולוגית מהותית, שכן שניהם הצליחו להגיע להסכם פוליטי. איש משניהם לא היה אחראי לכך שהסכם זה לא יצא לפועל. היה זה הרוב השמאלני בתנועת העבודה של אז שהכשיל את ביצוע ההסכם. אותו רוב העדיף למעשה שלטון מוחלט של השמאל על פני הסכם שהיה מעניק חלק מהשלטון לימין הציוני. הפלת ההסכם ההיסטורי ההוא שנחתם על-ידי שני מנהיגים אקטיביסטים שהיו מוכנים לוויתור על נתח שלטוני למען הגשמת אידיאולוגיה ציונית אקטיביסטית, מקרין את תוצאותיו השליליות מאז ועד היום.

חיים רמון ונשיא המדינה שמעון פרס, אנשי שמאל מובהקים, מהווים גורם מרכזי במחנה השלום שעבורו שיחות ישירות להסדר מדיני הן מוקד האידיאולוגיה שלו, גם אם הסדר כזה יהיה על-חשבון שאיפות ציוניות לאומיות שעל יסודן הוקמה מדינת היהודים. לכאורה, שניהם היו אמורים להתעלות מעל לשאיפות השִלטון המעמדי-מפלגתי שלהם ולעשות הכל כדי לשכנע את הרשות הפלשתינית להתחיל בשיחות ישירות עם ממשלת ישראל.

בפועל נחשף שקרה ההפך. אומנם הנשיא פרס מכחיש, אבל קיימת עדות אמינה של מי ששמע במו אוזניו את חיים רמון מודיע לגורם מרכזי ברשות, שפרס שלח אותו לבקש שלא יהיו שיחות ישירות, מאחר שכדאי לערבים להמתין שממשלת נתניהו תיפול ואז השמאל של קדימה והעבודה יסכימו לוותר הרבה יותר מאשר יכולה ממשלת נתניהו. כלומר, שִלטון השמאל חשוב למנהיגי השמאל הרבה יותר מאידיאל השלום. חד וחלק.