השבוע התרחש מחזה שטרם נראה כמוהו ברחבי המזרח התיכון. חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, עמד בשידור חי (ממקום מחבואו כמובן) וחשף ברבים מידע רב על היכולות הטכניות של המודיעין של ארגונו, מתוך ניסיון נואש להסיט מעליו את מסקנותיה של ועדת החקירה הבינלאומית המצביעות על כמה מאנשיו כחשודים בחיסול רפיק אלחרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, ב-14 בפברואר, 2005.
בנאום שנפרש על פני כמה שעות הציג נסראללה קטעי וידיאו שקלטו אנשיו מהאוויר, שלטענתו, צולמו ממזל"טים ישראלים במקומות שונים בלבנון במהלך שנות ה-90', כאשר השידור עדיין לא היה מוצפן, וכל אזרח בצפת, בקריית שמונה, בצור ובצידון יכול היה לקלוט ולהקליט אותו על סרט וידיאו שניתן לרכשו בחנות ממול.
מידע נוסף שכלל נאומו של נסראללה עסק בפעילותם של מטוסי אייוואקס ישראלים מול חופי לבנון, שנועדה לטענתו להאזין לרשתות התקשורת הלבנוניות ולכוון את פעילות צה"ל נגד יושבי ארץ הארזים. הוא לא ציין מהיכן הגיע אליו מידע זה. הואיל וקשה בדרך כלל לראות מטוסים אלה בעין רגילה, נשאלת השאלה, אם הוא קיבל מידע מצבא לבנון, או שהוא סתם מפריח סיפורים הנשמעים כהגיוניים.
ההצגה של נסראללה כללה גם נתונים על כעשרה לבנונים אשר לגביהם נטען כי היו סוכנים של ישראל וכי שיתפו איתה פעולה באספקת מידע והברחת ציוד לתוך לבנון לצורך פעילות ישראלית במדינה זו. חלקם "הודו" במעשיהם וחלקם ברחו לישראל. נסראללה התייחס למידע שהתקבל מאמצעי איסוף חזותיים (מזל"טים), אלקטרוניים (מטוסי ריגול, שליטה ובקרה) ואנושיים (סוכנים). ציון זה של שלושה סוגי מקורות מודיעין נועד להקנות למנהיג חיזבאללה אמינות. כאשר ניצבת ועדת חקירה בינלאומית של הארגון הבינלאומי החשוב ביותר, האו"ם, מול איש דת, ראש ארגון חמוש, שבמדינתו רווחת תרבות השקר, הרמייה וההונאה, חשוב מאוד לנסראללה בימים אלה לטעון שוב ושוב כי ועדת החקירה לא עשתה את עבודתה נאמנה, ולא לקחה בחשבון שישראל הייתה זו שחיסלה את רפיק אלחרירי, למרות שלטענתו יש לוועדה אפשרות להגיע למידע שלא יותיר ספקות באשר לאשמתה של ישראל. לפחות חלק מהמידע לכאורה הוא חשף ברבים, והוא לא היה עושה זאת, לולא נלחץ ממשמעות החשדות שאמור האו"ם להטיל בו.
רוצח מוסלמים לא יכול להיות מנהיג
חסן נסראללה מציג את עצמו כאיש המחבר את הסמכות הדתית עם הסמכות הציבורית-פוליטית. הוא מקפיד להופיע לבוש בגלימה ובמצנפת של איש דת שיעי, ולשדר בכך סמכות דתית, המקנה להנהגתו הציבורית-פוליטית משנה תוקף. אם יטיל האו"ם בו או בארגונו חשד לחיסול רפיק אלחרירי, הוא עלול לאבד את הילת מנהיגותו, שכן תעמוד נגדו כל הזמן טענה כי הוא רוצח, וכי סייע לרצוח אדם מוסלמי, מבלי שהנרצח עמד בפני בית דין איסלאמי ונקבע כי הוא חייב מיתה. הדבקת האשמה בדבר חיסול חרירי בחיזבאללה ובנסראללה עלולה לערער את הבסיס המוסרי של הבניין הפוליטי והצבאי שבנה נסראללה במשך שנים ארוכות בלבנון, ואת המעמד המשודרג של העדה השיעית שהפכה לעדה המובילה בלבנון בזכות הדמוגרפיה, הכוח הצבאי והכלכלי שצברה לאורך השנים, ובעיקר בזכות הטענה כי המיליציה של חיזבאללה היא הכוח היחיד המסוגל להגן על לבנון מן המזימות הנחרשות נגדה במערב ובישראל.
במהלך ההצגה, וכדי להמחיש את הפעילות הישראלית המתמדת נגד לבנון, כלל נסראללה גם קטעים של תצלומי וידיאו שצולמו ממזל"טים שחגו מעל הכפר אנצאריה. לטענתו, גרמו התצלומים הללו לארגונו לחשוד כי ישראל מתכננת מבצע בכפר זה, ולכן הציבו מארב לכוח של שייטת 13 שהביא לנפילת 12 חיילים בספטמבר 1997. סרט זה אומנם לא הוסיף מידע על הפעולה ועל הסיבות שהביאו לכישלונה, אבל פתח את הפצע בליבותיהן של משפחות ההרוגים ועורר שוב את הוויכוח מי היה אחראי לכישלון. גם זו סיבה טובה לנסראללה לעורר עניין זה מחדש.
אלא שבנוגע לעניין העיקרי - רצח חרירי - לא סיפק נסראללה מידע אמיתי הקושר את ישראל לפשע. לטענתו יש בידו מידע כזה, שאותו ימסור רק לוועדת חקירה אמינה, שתפעל ללא הטיות פוליטיות. לטענתו, מאז ספטמבר 1993 פעלה ישראל להכנסת טריז בין חיזבאללה ובין מפלגת "זרם אל-מוסתקבל" שייסד רפיק אלחרירי, באמצעות שתילת "מידע" כי חיזבאללה מבקש את נפשו של חרירי כנקמה על כך שמשטרת לבנון - שהייתה תחת פיקודו של הנרצח - הרגה מספר שיעים שהפגינו נגד הסכמי אוסלו. לטענת נסראללה, האדם שהעביר לחרירי את המידע הזה, ברח לישראל ומצא בה מקלט. ישראל - על-פי טענתו - עקבה אחרי חרירי כדי לחסלו, והוא "מוכיח" זאת באמצעות תצלומי מזל"ט שהציג, ובהם רואים כביש המוביל לאתר הנופש הפרטי של חרירי. הוא כמובן אינו מעלה את ההשערה כי ישראל עקבה אחרי המתרחש בסביבתו של חרירי כדי להגן עליו.
כאן יש להעיר כי מבחינה טכנית, ניתן בקלות לבדות תצלומים כמו אלה שהציג נסראללה באמצעות צילום ממסוק, או במאמץ קצת יותר גדול - ממזל"ט אירני - ולהציג את סרטי הווידיאו כאילו צולמו על-ידי ישראל. אפשרות זו מבטלת את המשמעות המשפטית של קטעי הווידיאו שהציג נסראללה. אם בכלל, יש להם רק משמעות תקשורתית או ציבורית. יש להוציא מכלל זה את הסרט הישראלי האותנטי המתעד את חילוץ הנפגעים מאנצאריה במסוקים, ששודר בעבר בתקשורת הישראלית.
חיזבאללה - לא עניין מקומי
נסראללה התייחס בנאומו גם לנקודה הבעייתית ביותר הקשורה לישראל והיא בעיית המוטיבציה. מעמדו של חיזבאללה בלבנון הוא של אויב ישראל, וכל מי שמתנגד לארגון נתפס כידיד ישראל. בהתאם להשקפה כי "אויבו של אויבי הוא ידידי", אמורה הייתה איפוא ישראל להגן על חרירי ולא לחסלו. אם כן, איך חושב נסראללה לשכנע את שומעיו שדווקא ישראל הייתה זו שהביאה למותו? בנאומו מסביר נסראללה כי תוכניתה הזדונית של ישראל הייתה לרצוח את ידידה חרירי ובכך להביך את חיזבאללה ואת סוריה ולהביא לסילוקה של סוריה מלבנון, מה שאכן קרה. יתר על כן, נסראללה טען בנאומו כי "פעולת החיסול בוצעה במסגרת תוכנית פוליטית שהחלה אחרי שנת 2000 הקשורה לכל רחבי המזרח התיכון. לבנון, סוריה ופלשתין הן רק חוליה בתוכנית פוליטית גדולה זו, אשר הביאה לפלישה (האמריקנית, מ"ק) לעירק ולאפגניסטן, למלחמות ולחיסולים בנוסח מה שקרה לחרירי". משפט זה מביא את תיאוריית הקונספירציה למימדים שלא הכרנו בעבר.
אחד העיתונאים שאל את נסראללה האם יפרוש חיזבאללה מהממשלה, אם יופנו האשמות כלפי חברים בארגון על כך שהם חיסלו את חרירי והאם יחזרו על עצמם אירועי 7 במאי 2008 (עת השתלט חיזבאללה על ביירות והפציץ כמה מיישובי הדרוזים - מ"ק). נסראללה השיב: "איני יכול להבטיח, שכן ההבטחה מחייבת, ומצבי אינו מאפשר זאת. ייתכן שזה יקרה בעתיד". משמעות אמירה זו היא כי כל האופציות פתוחות, ואם מסקנותיה של ועדת החקירה של האו"ם יביאו לדרישה ציבורית רחבה לפרק את נשקו של חיזבאללה או להעמיד לדין את בכירי הארגון, הוא עלול לצאת מגדר התקינות הפוליטית ולהפוך את השולחן הפוליטי בלבנון על היושבים סביבו. אמירה זו יש בה יותר מרמז לממשלת לבנון בראשותו של סעד אלחרירי, בנו של רפיק, כדי שזו תפעל אצל האו"ם ותביא לגניזתו של דוח החקירה ולביטול המסקנות נגד חיזבאללה העלולות להיות כלולות בו.
בעקבות נאומו של נסראללה, הופנו המבטים אל ממשלת לבנון בשאלה האם זו תיכנע ותפנה בדרישה פומבית לוועדת החקירה של האו"ם לפתוח מחדש את תיק החקירה ולדון בטענת נסראללה בדבר אחריותה של ישראל לחיסול חרירי או לא. ממשלת לבנון נמצאת בנקודה זו בין הפטיש והסדן: מצד אחד, זרם "14 במרץ" של מתנגדי חיזבאללה אינו מעוניין בפתיחת חקירה חדשה שתארך שנים (חמש שנים של חקירות הביאו לתוצאה הידועה כיום), שכן הוא מאוד מעוניין בהסתבכות חיזבאללה. אך מצד שני, הכל בלבנון פוחדים מן הארגון ומזעמו של נסראללה אם יפורסמו מסקנות המאשימות את חיזבאללה או את פעיליו. זו הסיבה לכך שתגובת הממשלה הייתה לקונית ונאמרה בלשון כללית: "כל מי שיש לו מידע, יכול להביאו בפני ועדת החקירה הבינלאומית, וממשלת לבנון סומכת את ידיה על החוקר, פאלמר, שיעשה את חובתו במקצועיות ובאמינות". בכך לכאורה אין ממשלת לבנון נוקטת עמדה ומטילה את האחריות להעברת המידע לאו"ם על חיזבאללה. וכך, אם יחליט חיזבאללה לא להעביר לוועדה את המידע, יישא הוא באחריות למסקנות שאליהן היא תגיע.
אבל כמו בכל דבר בלבנון - קיים פער בין דברי האנשים ובין כוונותיהם. חרירי הבן מעוניין להוציא את סוגיית חיזבאללה מתחום לבנון אל הזירה הבינלאומית, כדי שהעולם - בעיקר הערבי והמערבי - יחוש את מה שחרירי אינו יכול לומר בגלוי, כי לבנון יושבת על חבית אבק שריפה העלולה להתפוצץ בכל רגע, והסובלים מכך לא יהיו רק הנוצרים בלבנון אלא העולם כולו.
נראה כי רבים ממתנגדי חיזבאללה דווקא נהנו למדי מנאומו של נסראללה ומן העובדה שהוא נאלץ לחשוף את "יכולותיו המודיעיניות" של ארגונו, דבר שהוא לעולם לא היה עושה לולא חש דחוק לפינה. מבחינתם הם הרוויחו פעמיים: פעם בגלל החשיפה, ופעם כי לא סיפק הוכחה אמיתית, גם אם נסיבתית, למעורבותה של ישראל ברצח חרירי - הוכחה שכנראה כלל אינה מצויה ברשותו.
לישראל אסור לשתוק
המצב הנפיץ בלבנון העלה את הפעילות הבינלאומית להילוך גבוה: השבוע ביקר סעד אלחרירי בצרפת, וזאת לאחר שבשבוע שעבר ביקרו בלבנון עבדאללה מלך סעודיה ואסד נשיא לבנון. סרקוזי סומך את ידו על האו"ם ועל הכלים שהעמיד לרשות הצדק בעניין אלחרירי, באמצעות החלטת מועצת הביטחון 1757. כך מביע סרקוזי את התנגדותו לחיזבאללה מבלי לומר זאת במפורש.
אירן הרשמית אינה נוקטת צד וטוענת כי כל הסיפור של חיסול אלחרירי והחקירות בעניינו הוא פנים-לבנוני, וכי אין לאירן סיבה להתערב בו. עמדה זו נועדה להסיר מעל אירן את החשד כי ידעה או אפילו סייעה לחיזבאללה בביצוע החיסול. כמו-כן, אין מנהיגי אירן מעוניינים כיום להוסיף מתח ליחסים המתוחים בלאו הכי בינם ובין האו"ם, עקב התקדמותם בתוכניתם הגרעינית בניגוד להחלטותיה של מועצת הביטחון.
אירן גם מעוניינת להרחיק מתשומת הלב הבינלאומית את נשקו של חיזבאללה, שרובו תוצרת אירן, שכן התוכנית היא להשתמש בנשק זה, אם יפרצו פעולות אלימות נגד אירן, ובוודאי אם פעולות אלה יצאו מישראל.
גם ישראל הרשמית התיחסה בביטול לדברי נסראללה, ומתנהגת כאילו העניין כלל אינו נוגע לה. נראה כי ישראל שוגה בעניין זה, שכן עלול להיות שדברי נסראללה ו"ההוכחות" שהציג יעוררו דעת קהל בעולם הערבי שתפעיל שרשרת לחצים שיביאו לעיכוב הפרסום של מסקנות הוועדה, עד שייבדקו טענותיו של נסראללה. גם כמה "עייפי נפש" באירופה וארה"ב עלולים ליפול ברשת הרטוריקה של נסראללה ולהצטרף למקהלת הדורשים לחקור את ישראל, ולו מכיוון שזה הפך בתקופה האחרונה לאופנה. לא אתפלא אם ידידנו רג'פ טייפ ארדוע'אן ישמיע גם הוא קולות בכיוון זה. באמצעות הרחבת החקירה על ישראל ירוויח חיזבאללה זמן הנמדד בשנים, ויאפשר לו להגיע לפרסום אותן מסקנות אמנם, אבל במצב טוב יותר מבחינה פוליטית וצבאית. גם התגרענותה של אירן בשנים הקרובות - כך הוא מקווה - תאפשר לאירן לפרוש על חיזבאללה כנפיים חזקות מבעבר, דבר שירתיע את העולם מהפניית האשמות ברצח כלפי חיזבאללה.
לכן, כדי למנוע עיכוב בפרסום מסקנות הוועדה, על ישראל להעביר לאו"ם מידע, אם יש כזה בידיה, על מעורבות חיזבאללה ברצח חרירי. הדבר לגיטימי, בפרט לאחר שנסראללה בעצמו ניסה להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים בעניין. מובן מאליו שמידע זה חייב לעבור "זיכוי" ביטחוני כדי לא "לשרוף" מקורות. ישראל חייבת לעזור לקהילה הבינלאומית, כדי שזו תגיע בהקדם האפשרי לחקר האמת ולחשיפתה, וככל שיקדם - כך ייטב. אסור אפוא לישראל לשבת בחיבוק ידיים ולומר לעצמה ש"מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים".
אירן כבר הכינה קברים לחיילי ארה"ב
בימים האחרונים ניכרת החמרה ברטוריקה של האיומים ההדדיים בין ארה"ב ואירן. מדי כמה ימים מזכיר גנרל אמריקני את האופציה הצבאית נגד אירן, ודובריה הרשמיים של אירן מדברים בגלוי על "הבערת המפרץ". כתב העת "אטלנטיק" מפרסם מאמר הטוען כי יש סיכוי גדול מ-50 אחוז שישראל תתקוף באירן, וקבוצת אמריקנים, אנשי מודיעין לשעבר, פונים בדחיפות לאובמה על-מנת למסור לו מידע שישראל מתכננת לתקוף באירן מתוך מטרה לגרור את אמריקה למלחמה נוספת במפרץ. פנייתם לאובמה נועדה לעוררו ולדרוש ממנו להכפיף את ישראל לאינטרס האמריקני ולא לתקוף באירן.
האירנים מצידם אינם טומנים את ידם בצלחת: הם פרסמו השבוע תצלומים של שדה ענק ובו קברים חפורים, וטוענים כי זה בית קברות שהם מכינים לחיילי צבא ארה"ב אם אלה יעזו להילחם נגד אירן. כדי להעצים את האיום, מספרת התקשורת האירנית שקברים אלו נמצאים סמוך לבית קברות ענקי אחר, שבו קברו האירנים את חיילי צבא עירק במלחמה העקובה מדם שניטשה בין שתי המדינות בין 1980 ל-1988. השוואה זו נועדה לומר לאמריקנים שגורלם באירן יהיה כגורל חיילי סדאם, ולכן כדאי להם "לשמור מרחק" מאירן. ללא ספק, המלחמה הפסיכולוגית בין שני הצדדים כבר פרצה מזמן, ומי שינצח במלחמה זו על עצבי הצד השני יחסוך מעצמו את מוראות המלחמה.
משום מה עושה רושם כי בשדה הקרב הזה מקדימים האירנים את ארה"ב, שכן זו עדיין לא פרסמה תצלומים של בתי קברות לאירנים, אולי מכיוון שזו מתכננת את המלחמה על אדמת אירן. בכל מקרה, במלחמה נגד אירן עלולים כל הצדדים להפסיד.
[אתר מראה]
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
