פרשת המסמך שנחשף בערוץ 2 אינה מעידה רק על נגע היחצ"נות האוכל כל חלקה טובה בחיינו, ועכשיו נראה כמעמיק את אחיזתו גם בצמרת צה"ל ומחדיר את גרורותיו לתוכה. היא מעידה גם על רדידותה של התקשורת, בעיקר זו האלקטרונית, שרצה לספר לצופים בלי בדיקה ראויה של המסמך ומשמעויותיו, קודם לפרסום.
במאמר מוסגר ניתן לומר שהצמדת הכינוי "מסמך גלנט" לנייר זה, כאשר לא ברור האם האלוף גלנט קשור אליו והאם הוא מסייע לאלוף או פוגע בו - היא פסולה. מרגע שנעשה קישור זה, השימוש בכינוי מעמיד את האלוף
יואב גלנט באור פסול, משפיע באופן לא ענייני על סיכויי התמנותו לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ומעוות את שיקולי השר הממנה. באופן זמני, ראוי היה לקרוא לנייר זה בכינוי מסמך אברמוביץ, על שמו של ממציא קלקלת האתרוג, שאף היא הוציאה שם רע לעיתונות בישראל.
מעבר לכך, פרשת המסמך חשפה את סדר העדיפויות המעוות של העיתונות, במיוחד כאשר הדברים נוגעים אליה עצמה. גם מי שבדרך כלל עומד על כך ש"דינא דמלכותא דינא" וייקוב הדין את ההר ומותר לעשות עוולות חמורות ובלבד שעליונות המשפט תנצח - חשף בפרשה זו שלא זה הדין שייקוב תמיד. כאשר בית משפט הורה למסור את המסמך - לא חלילה לחשוף את המקור - קמה סערה.
הגדילה לעשות בהקשר זה
דליה דורנר, שופטת לשעבר של בית המשפט העליון ונשיאת מועצת העיתונות בהווה, שאמרה כי במקרה כזה עדיף לעיתונאי ללכת לכלא במקום לציית לפסיקת בית המשפט. החרה החזיק אחריה, ואולי עוד לפניה, הפרשן המשפטי הנצחי של קול ישראל,
משה נגבי, שעד היום איש לא מצא צורך לאזנו על-ידי פרשן משפטי מן העבר האחר של הקשת הפוליטית.
האם כובעה הנוכחי של דורנר יפה וחשוב יותר בהשוואה לכובעה הקודם? האם כאשר יש ניגוד בין עיתונות לבין פסיקתו של שופט, "דינא דעיתונותא דינא" גובר על "דינא דמלכותא דינא"? האם כולם צריכים לציית לפסיקות של מערכת המשפט, כולם אך לא העיתונות? האם זו תרומתה של השופטת בדימוס להרמת קרנה ואיכותה של העיתונות בישראל? ומה יגיד על כך עמיתה לשעבר שאיים לגדוע את ידו של מי שיניף יד על מערכת המשפט?
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
