הצילו את עם ישראל

אדוני שר החינוך היקר,

לא סתם כתבתי "שר החינוך של מדינת ישראל" לא סתם לא כתבתי "של העם היהודי".

בשבת הארונה קראתי את מדורו של יאיר לפיד, שכתב על העם היהודי ובערב ראיתי את תוכניתו של עידו רוזנבלום מונית הכסף. יאיר לפיד רומם את רוחי ואילו הרוחות הרעות שעלו מהמונית החמיצו את ליבי וכאן בכיתי על מר גורלו של עם ישראל.

ובכן, עידו ירד לאילת עם מונית הכסף, מעשה כשלעצמו יפה, נותן כבוד לתושבי עיר הקייט, שכל צעיר שואף להגיע אליה כמה פעמים בשנה, והמבוגרים להיזכר בחוויות נעימות מן העבר.

אבל אדוני השר, ברגע שניתנה הזכות לתושבים הצעירים, הנחמדים, היפים, ילדינו, ממשיכינו, נפערה התהום, הטרגדיה והתסכול. אנחנו עם שמקטר, מאשים ומחפש כסת"חים, שעוד מעט גם לאירועים חברתיים נלך עם עורכי דין.

אלוהינו בחר בנו, עם בחירה הכריז עלינו, כדי שבין השאר נהיה מאור לגויים. דרש מאיתנו להיות שונים ועל כך שילמנו בחיים מאות ואלפי שנים. ומי אנחנו היום? לא מסוגלים אפילו להיות מאור לעצמנו. אין לנו מנהיג ראוי, אין קבלת החלטות ראוייה, אין ביצוע מוצלח והראיה, ועדות חקירה!

והנה יושב לו הדור הצעיר על הספסל האחורי של המונית, שזוף, חייכן, שמח, מאושר, משוחרר, כמה טוב בלב, אך השאלות אינן בוששות להגיע והקטסטרופה המחוייכת מתגלה במלוא ערוותה. עידו צפה כנראה והרכיב שאלות קלות במיוחד לתושבי העיר הדרומית, אולי החום, הים והריפים מורידים במעט את מנת המשכל.

"אז מה היא עיר הבירה של סוריה" נשאלה נערה נחמדה. היא הייתה כל כך משועשעת ומרוצה מעצמה, שכלל לא הפריע לה שלא ידעה. ועידו בנחמדותו מנסה לעזור: "את יודעת סוריה, המדינה מצפון לנו". כלתנו המרוצה ביקשה שיחת עזרה. השיחה עם החבר התנהלה בעברית כמעט בלתי מובנת מהרחוב האילתי. החבר שבא מאותו הכפר, שגם הוא סובל מהחום, מהים ומהריפים לא הצליח לספק את התשובה. מאחר שהזמן עבר, אמר עידו: "דמשק". הנערה החמודה, בחיוך רחב, ללא שמץ מבוכה ענתה: "באמת? לא הייתי שם".

בתחילת השיחה זלגו לי כמה דמעות, בסופה מיררתי בבכי!

והנה קבוצת צעירים טרייה ומחוייכת למונית נכנסת, עולזת כגיבורים שזכו, שכל עם ישראל צופה בהם בנצחונם, נחמדים וקורנים. והשאלה מגיעה: "מהי השנה העברית בה קרו מאורעות תרפ"ט?"

החבורה מסתכלת אחד על השני ועל עידו, החיוך איננו מש לרגע. למישהו נפלטת שאלה: "מה זה תרפט?" ועידו בסבלנותו עונה: "ת" "ר" "פ" "ט", אתם יודעים זו שנה עברית. החבורה ממשיכה להתענג ואחד החכמים מתחיל: אלף תשע... עידו חותך: "לא, השנה העברית". צחוקים מתגלגלים בהנאה, אך לא הועילו הרמזים, את התשובה לא יודעים.

ברגע זה נהרות דמעותי לא עמדו יותר בפרץ כנהר המתגבר וצרחתי ביאושי: "הצילוווו". לאחר שנרגעתי, שאלתי את עצמי. האם הם אשמים, ילדינו החמודים? ברור לי שהם לא.

אדוני שר החינוך, אינני מחפש אשמים, או ועדות חקירה שמתמנות לאחר ש"הפשלה" כבר נעשתה ואז "צריך" לחפש אשמים ובמקום עשייה ופתרונות יש תירוצים. אני מחפש כאלה שעושים, כאלה שלוקחים את העניינים לידיים. חינוך זה חזון, זה מצפן, זה הבסיס וקרש ההצלה לעתיד עם ישראל. מי שחושב שאויבינו שמסביב יזרקו אותנו לים, טועה. זה אנחנו נביא זאת על עצמנו. אין כאן עניין של תקציב, זה שייך לתירוצים שלאחר ועדות חקירה. זה עניין של סדר עדיפות בתודעה, זה עניין של חשיבה מחוץ לקופסא, זה מה שעמינו עשה אלפי שנה, אך מאז שבנו למדינה שלנו הפסקנו והתחלנו לאלתר.

אתמול פגשתי באישה בת חמישים מברזיל. אישה חכמה, לא יהודיה, שמצאה את עולמה בקבלה, כבר 13 שנה. היא מסבירה לי בהיגיון את מהות הקיום ומדוע אנחנו כאן בעולם הזה, על-פי תורת הקבלה (כמובן, עניינה איננו במדינת ישראל אלא בתורה שיצאה מגאוני היהדות). אישה זו איננה פנטית, הסתובבה בעולם והכירה אלפי אנשים מתחום הקבלה ומתחומים אחרים. בין השאר היא מעורה בתורות הודיות ומסייעת לחבורת הרי קרישנה במפעלים ופרויקטים שעושים בעולם, אבל היא יודעת להבדיל בינם לבין הקבלה שספגה.

נפעמתי ואמרתי לעצמי, בכל זאת היינו פעם מאור לגויים.

מר גדעון סער היקר, יש לך הזדמנות. עצור את העגלה המתדרדרת וסובב אותה למעלה. אנחנו מאחוריך ונסייע בכל עת.

בהצלחה במשימה הקשה.