במקרה הטוב - שנוי במחלוקת

אי-נוחות, כעס מאופק ותמיהה - אלו התחושות שחשתי כשראיתי את ההפקה המעיקה והפנים הקורנות של הנשיא שמעון פרס במסיבת יום ההולדת שהפיקו לכבודו באולם תיאטרון הקאמרי (20.8.10). בין אמן אחד לאחר/ים שמענו דברי חנופה לאיש שהצליח להערים על כווולם ולהגיע לפסגת הכבוד.

שני גורמים אחראים לתדמיתו של הנשיא פרס בציבור: התקשורת והמציאות. מהסיבה הזו, האיש שנוי במחלוקת. עשרות שנים התקשורת משגרת לתודעתנו אינסוף מחמאות עליו, בעוד שהמציאות לא ממש מתפעלת מהרקורד שלו.

איש נדיר, איש שלום, איש ספר, איש ביצוע, חלמן במובן הטוב של המילה, מנהיג עם נשמה של משורר, וכולי. אינסוף פעמים שמענו וקראנו בהקשר שלו את המילים "איש חזון". אפרופו חזון, הסופר עמוס עוז הגדיר אותו באותו ערב כ"האיש שעשוי מהעתיד". בקיצור, הוא כל-כך גדול, שאנחנו צריכים אותו כנשיא, הרבה יותר מאשר הוא צריך אותנו כצאן מרעיתו. כל זה ועוד, מגיע אלינו מהתקשורת. והמציאות? פה יש בעיה...

מדובר באיש ערמומי שתאוות השררה מחקה אצלו כל קו אדום. על תאוות השררה שלו הוא יגיד: כל עוד נשמה באפי. יצחק רבין הגדיר אותו בשל תאוותו כ"חתרן בלתי נלאה". מבקר המדינה שלח דוח למשטרה על תרומות בלתי-חוקיות שגייס פרס בסך 320,000 דולר. אך כפסע בינו לבין כתב-אישום.

את תפקיד יושב-ראש העבודה הוא קיבל מעמרם מצנע כמינוי זמני - תוך התחייבות שלא יתמודד על ההנהגה. ההתחייבות הזאת הופרה. כשהפלנגות מצפון-אפריקה הכתירו את עמיר פרץ למנהיג העבודה, הוא "הוציא אצבע משולשת לבוחר", וערק למפלגה של הרודן המושחת. הסקרים רמזו לו שבכוורת הגנובה של שרון, עומרי, הירשזון ואולמרט, יש יותר דבש, אז הוא הלך.

אין באף דמוקרטיה בעולם "לוזר" בן 83 (בעיני עצמו הוא לוזר) שהציג מועמדות (פעם שנייה) לקדנציה של 7 שנים. הוא זכה בנשיאות בזכות קומבינה עם שס, שעלתה למשלם המיסים מאות מיליוני שקלים. למי ששכח - אשתו החולה סוניה התחננה אליו בטרם הציג מועמדות: שימון דייייי! כשעשה סימנים של נחוש, הציבה בפניו אולטימטום: או אני, או הנשיאות. סוניה התמימה לא יודעת שאין להציב אולטימטום ל"נרקומנים". הכרעתם תמיד חדה ובהירה...

כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הנזק ההיסטורי שגרם למדינת ישראל בגין חלקו בהסכמי אוסלו. פרס הוא אבי אוסלו. מההסכם הזה נחרתו בתודעת הציבור שני מושגים קשורים, שניהם פרי מוחו הקודח של פרס: "מזרח-תיכון חדש", ו"קורבנות השלום".

כ"איש חזון", הוא מכר לנו עתיד. מר פרס הערמומי הוא יצרן, יחצן ומשווק עתיד יפה שבמרכזו שלום באזור. את העתיד הוא מייצר מנתונים לא-קיימים שנמצאים בדמיונו. אחר-כך, בעזרת עיתונאי-חצר, ישווק לציבור. על העתיד שמייצר פרס אין תאריך תפוגה, כך שאם השלום יגיע בעוד 1,372 שנה, תמיד יימצא האידיוט שיגיד כי אילמלא שמעון פרס, לא היינו מגיעים לזה. באותה הזדמנות האידיוט יצטט את הפתגם הסיני הכי מפורסם (של מאו): המסע הכי ארוך מתחיל מצעד אחד קטן.

הסכמי אוסלו, אליבא דפרס, שהיו הפרוזדור ל"מזרח-תיכון חדש" ול"קורבנות השלום", הינם מחיר כרטיס הכניסה לפרוזדור שהבטיח פרס. כ-1,300 משפחות שכולות התווספו למשפחת השכול בישראל - מחיר הפנטזיה החולנית של האיש. התמורה שדרש עבור השלום שמכר לנו מאוד צנועה: הפצת אהדה והערצה, תמיכה עקיפה וישירה, וביום מבחן הקלפי - הצבעה לטובתו או לטובת מפלגתו.

אילו הלך הביתה לאחר קריסת אוסלו, היינו מאמינים לו שעשה את ההסכם בתום לב. היום הוא נשיא המדינה. מבחינתו, בית הנשיא נמצא על פסגת האולימפוס. המוטו שלו בחיים הוא: "תהנה, כל עוד אתה יכול". רק אל תגידו לו, עד מאה ועשרים...

הרי לכם אשכול קטעי וידאו (יש מאות) ובהם קטעים המוכיחים את הטענה לפיה, בחשבון כללי, שמעון פרס עבד עלינו. העתיד שמכר לנו התברר כתרמית, ולמרות זאת, הוא חוגג על התמורה...