חידוש המו"מ: שלב נוסף בסכסוך או צעד לפתרונו?

הפלשתינים מרבים להשוות את "פסגת וושינגטון" בשבוע הבא למפגש "קמפ דייוויד" בשנת 2000 כשיאסר ערפאת נסע למפגש הפסגה עם הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה דאז אהוד ברק. המפגש בוושינגטון איננו דומה כלל למשא-ומתן המרתוני שניהלו הצדדים ביניהם בקמפ דייוויד; מדובר בסך-הכל בטקס השקה של המו"מ הישיר, אך מבחינת הפלשתינים יש לו כמה קווי דמיון למה שקרה לפני עשר שנים.

למה הכוונה? יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס יוצא לוושינגטון בעל-כורחו בדיוק כפי שיאסר ערפאת אולץ בזמנו על-ידי ממשל קלינטון לבוא לפסגת קמפ דייוויד. אין רעיונות חדשים לפתרון והבסיס להסדר הקבע עדיין נותר המתווה האמריקני המכונה "הצעת הנשיא קלינטון". למעשה, במשך השנים שחלפו מאז לא חל שום שינוי מהותי בעמדות הצדדים בכל הקשור לסוגיות של הסדר הקבע: ירושלים, הפליטים, הגבולות וההתנחלויות. אולם, בכל-זאת היו כמה התפתחויות חשובות: יאסר ערפאת, המנהיג הכריזמטי של הפלשתינים, נאלץ לרדת מן הבימה הפוליטית, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה וארגון החמאס השתלט עליה והקים בה מעין אמירות איסלאמית.

ועדיין לא חל שום שינוי בעמדות הצדדים... אף צד לא מוכן לוותר על ה"קווים האדומים" שלו...

גם הממשל האמריקני הדמוקרטי הנוכחי וגם הפלשתינים אינם מוכנים לחשוב אפילו על האפשרות של "הסכם ביניים" למרות שהמשא-ומתן על הסדר הקבע נקלע להקפאה עמוקה. הם ממשיכים להשתעשע ברעיון להשיג "הסכם מדף" שייושם ברצועת עזה לאחר החלפת שלטון החמאס שם.

למרות "נאום בר-אילן" של ראש הממשלה בנימין נתניהו והחלטתו חסרת התקדים להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לתקופה של עשרה חודשים - הפלשתינים אינם מאמינים שהוא מעוניין בהסדר עימם. הם משוכנעים שיו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס לא ישנה את עמדותיו וייסוג מ"הקווים האדומים" הפלשתינים, ולפיכך נתניהו ועבאס הולכים למשחק ידוע מראש: "ניהול הסכסוך ולא פתרון הסכסוך". שני המנהיגים ישחקו על זמן וינסו להטיל את האחריות לכישלון המו"מ על הצד השני.

גם אם נתניהו היה מתרכך ומתגמש כדי להגיע להסכם - המפלגה שלו, מפלגת הליכוד, לא הייתה מאפשרת זאת, טוענים הפלשתינים. וגם אם היה מתגבר על מכשלה זו, היו הקואליציה שלו או הכנסת מטרפדות כל הסדר קבע עם הפלשתינים.

ישראל פשוט איננה מעוניינת בשלום... זוהי הדעה הרווחת ברחוב הפלשתיני. בצד הפלשתיני מבינים כי הם נכשלו כישלון חרוץ בכך שלא הצליחו לשכנע את דעת הקהל בישראל בצדקת עמדותיהם. אך אף אחד לא מוכן לעשות את הצעד האמיץ ולהדק את הקשר עם הציבור הישראלי.

זאת ועוד; כתוצאה מהעובדה שהנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הפכה אותה לבסיס טרור נגד ישראל במקום שתהפוך ל"סינגפור" הפלשתינית ותהווה מודל למדינה הפלשתינית העתידית - הציבור הישראלי חושש מאוד מנסיגה נוספת משטחי יהודה ושומרון. בלב אזרחי ישראל מקנן הפחד שהחמאס ישתלט גם על שטחים אלה וישגר מהם רקטות קסאם לעבר תל אביב, כפר סבא, רעננה ונמל התעופה בן-גוריון.

אפשרות "ניהול הסכסוך ולא פתרונו" הופכת מעשית יותר גם לאור מצבו העגום של הנשיא אובמה בדעת הקהל האמריקנית וההערכות של מצבו הפוליטי לאחר הבחירות לקונגרס בחודש נובמבר. הפלשתינים מעריכים שהנשיא אובמה יהיה חלש יותר ותלוי יותר בלובי היהודי... הוא ירצה להיבחר לתקופת כהונה נוספת ולא יעז להתעמת עם ממשלת נתניהו. מבחינת הפלשתינים זוהי האכזבה הגדולה ביותר... הנשיא אובמה היה תקוותם להפעלת לחץ שיכופף את ממשלת נתניהו. והתקווה הזו הולכת ומתפוגגת.

אם כך, האם הפלשתינים ייכנעו? האם יסכימו לתכתיביה של ישראל? לא ולא! הם נחושים להשיג את מטרתם ובטוחים כי מדובר רק ב"עניין של זמן" עד שישיגו אותה.

הכיצד? מה ההיגיון של ההנחה הזו? מספרם בגדה וברצועה מגיע כבר לארבעה מיליון תושבים, ברצועת עזה הם מתחמשים באמצעי לחימה (עד כה כ-5,000 רקטות) ובשטחי הגדה הם מקימים את הגרעין של הצבא הפלשתיני העתידי. אין שום שינוי בהחלטות האו"ם בכל הנוגע לבעיה הפלשתינית והם ממשיכים במסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל בעולם.

הם סומכים גם על ערביי ישראל ומתייחסים אליהם כ"עורף אסטרטגי" שיפעל בכנסת למענם, הם בטוחים שבמשך הזמן הם יצליחו להכניס חברי-כנסת ערביים נוספים ויהפכו למפלגה הפוליטית השלישית בגודלה בישראל - כך יוכלו להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות באופן אפקטיבי. וכמובן שהם ינסו לקרב אליהם עוד יותר את "מחנה השלום" הישראלי כדי שישפיע על דעת הקהל בישראל.

זוהי האסטרטגיה הפלשתינית להשגת המדינה הפלשתינית העצמאית שבירתה מזרח ירושלים בהיעדר פרטנר ישראלי שיסכים לדרישותיהם הלאומיות. מבחינתם הם בשלב "ניהול הסכסוך".