אדישות, אנוכיות ופחד ממעורבות

חמישים דקות תמימות שכב ברחוב ירושלמי, מתבוסס בדמו, יהודי אמריקני קשיש, לאחר שהוכה למוות בידי שני קטינים, רק משום שסירב לתת להם סיגריה. על-אף זעקותיו הנואשות טרם מותו, איש לא ההין לחוש לעזרתו.

ברחוב סואן בתל אביב הוכתה צעירה מכות נמרצות בידי בריון, אך זעקותיה המרות נפלו על אוזניהם האטומות של העוברים-ושבים שחלפו במקום ושהיו עדים למעשה; ואילו בראשון לציון ניסתה לשווא אישה להבריח מישהו שגרר אותה אל מאחורי השיחים, בניסיון לאונסה, כשקריאות ה"הצילו" שלה לא "הזיזו" לאף אחד מעדי הראייה.

אלא שזה קורה לא רק בירושלים, בתל אביב או בראשון לציון. בניו-יורק נפלתי עצמי קורבן לשודד שהתנפל עלי במזללת "מקדונלדס" שב"טיימס סקוור" ושחטף ממני את תיקי, על כספו, כרטיסי האשראי, דרכוני ומסמכים שהיו בו - הכל לעיני עשרות סועדים שישבו אותה עת במזללה. איש מהם אפילו לא טרח להרים גבה למשמע זעקות השבר שלי.

רתיעה

גם בציריך שבשווייץ, העיר שבה כל נהג נוהג לציית בעיניים עצומות לחוקי התנועה הנוקשים, ראיתי במו-עיניי, ברחוב ראשי, אישה דרוסה על הכביש בתאונה של "פגע-וברח". אף לא אחד מהחולפים במקום לא חשב לרגע שצריך להושיט לה עזרה.

סוד גלוי הוא שהאדישות חוגגת, ולא רק בישראל. אלא שמעבר לזה מוכיחים אנשים גם את האנוכיות הנוראה המאפיינת אותם, כשהם אינם מוכנים לפעול מעבר לדלת-אמותיהם. ויש גם כאלה שנרתעים מלהתערב, ובלבד שלא להסתבך חלילה, גם כשהחוק מחייב אותם, במפורש, לעשות זאת. הטירדה הכרוכה במסירת עדות במשטרה ובזימון אפשרי בבית המשפט, על-חשבונם-הם, היא זו שמרתיעה אותם. לעומתם מצויים רבים וטובים החוששים מפני נקמה מצד הפוגע או מי מבני-משפחתו. כל אלה מבריחים את עדי הראייה ממעורבות כלשהי באירוע שכזה.

הגיעה לכן העת שהרשויות המוסמכות ידאגו לעשות כל שביכולתן כדי לפצות, כראוי, את אותם עדים למעשי העוולה, ובד בבד לסוכך עליהם, במידת הצורך, כדי שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה לעין כל.