מנוסת עכברים נסו - על כבוד לאומי

המהלומה הרצחנית שהינחיתו הפלשתינים על ישראל בפיגוע באוטובוס קו 14 בירושלים, ערב תחילת משפטה הבינלאומי של ישראל בהאג, היא טרגית במיוחד, אם תרצו. שכן היא מוכיחה שוב כי הדרך המקובלת מזה אלפי שנים בתרבות לפלס מקום לקבוצה אנושית מסויימת היא דרך המאבק והדם.

והרי לפלשתינים ניתנה הזדמנות בשלישית, בחסות המדינה החזקה בעולם, ובחסות הקהילייה הבינלאומית, להקמת מדינה משלהם. בכיר עיתונאי ישראל, יואל מרקוס, שאל ב"הארץ", מי יבין פשרה של התנהגות זאת? אבל האם אין להבינה, כשם שאנו מבינים לעומק את חוקי הטבע, ואולי לקינו כעם ביכולת להבין ולפעול בהתאם לטבע וחוקיו, ופיתחנו נטייה קולקטיבית ללכת בניגוד להם, תוך עקמומיות ממאירה?

ועל כך כבר דיבר ביאליק בכאב אין קץ במרירת נפשו נוכח הבלי עמו השוטה, ב"אכן חציר העם":

אכן אובד העם, שואף חרפה ורוק,
אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק.
אלפי שנות חיי נדוד, גלות גדולה מנשא,
התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי.

אני מתבונן שוב בתצלום שהופיע בעיתונות לאחר הפיגוע, ב-23 בפברואר: רואים בו שני זוגות תלמידים מהגימנסיה העברית בירושלים (שכמה מתלמידיה ניספו בפיגוע) המחבקים זה את זה בעיניים עצומות ובמחווה של חוסר ישע, ברוח שירי הנכאים אודות: "העם העייף והמדוכא" של אביב גפן. לכאורה, תגובה סבירה, הגם ששונה מעט מתגובות עמים כגון הצרפתים, האנגלים או היפנים, הנוהגים במקרים דומים באצילות מאופקת, שאינה מחצינה רגשות. אך מהו הדבר שכל כך מקומם וכואב לי בצילום הזה?

אכן, גם האמריקנים אינם מגיבים בהיסטריה קולקטיבית וחגיגית של זעם מעורב ברחמים עצמיים תוך העצמת תגובות הפתיעה הנפגעת והכעוסה בכלי התקשורת, כל אימת שצעירים אמריקנים נפגעים בעירק. ולא עוד, אלא שדובריהם הצהירו שאין הם כלל מופתעים, ובוודאי לא מתרגשים יתר על המידה מפגיעות המתאבדים העירקים, שכן הדבר צפוי במערכה ומאבק. האם 300 מיליון אמריקנים הינם חסרי רגשות?

אבל אולי מדובר בדור גרוע מזה שמתאר ביאליק ב"אכן חציר העם", דורם של אותן תלמידות תיכון המתחבקות זו עם זו בפרץ ניכמרות - משום שכך הורו פסיכולוגים ציניקנים-בדומה שהבינו אולי את נפש בהמתם הנוורוטית שעוותה, יתכן, במאות שנות פוגרומים ומנוסת עכברים. וזאת ברוח "בטא רגשות בכל מחיר" - כשהרגשות משום מה מתכנסים כמעט תמיד לעליבות ומחול נידכאות עצמית וקבוצתית.
אותה ניכמרות של חוסר ישע, במקום להניף אגרופי זעם, או להגיב בהתקשחות הפנים ובזעם מאופק ונחוש למאבק כפי שהיו עושים כל בני עם נורמלי.

הדבר אינו שונה מהותית מבכחנליית המנוסות המבוהלות במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר כל עם ישראל עסק במלל אין סופי וב"מנוסת עכברים" (שוב, לשונו של ביאליק) במצוות הפסיכולוגים הללו ש"טיפלו" בעם, וציוו עליו "לבטא את רגשותיו בקול ולא לשמרן בליבו" (הפסיכולוגים אגב, דומה שהתבלבלו והטעו עם שלם בערבבם מושגית בין זיהויים של רגשות ובין ביטויים הפרוע. שהרי גם זיהויים של רגשות מנוגד להדחקה, שאינה אמנם רצוייה, אבל זיהוי מודע אינו מחייב "ביטוי" פרוע של רגשות לצורך כך ברוב נהי והיצפי מלל תוך תגובתיות יתר).

ניתן אכן לראות בתגובתיות היתר והמנוסה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה את "שעתנו הלא יפה", כאנלוגיה הפוכה לדבריו של צרציל על עמידה נאותה, מחושלת, שקטה ואפקטיבית במצב קשה: "שעתם היפה". זאת בדומה לשעה לא יפה אחרת, שבחזקת יותר מסביר הוא שנשלם עליה גם מחיר יקר מנשוא בעתיד: המנוסה מפתחת רפיח בהינף הנסגנות כיום מארץ ישראל ככלל בפני אויב נחוש ורב סבלנות ותעצומות מאבק למטרת סילוקנו הסופי מהאיזור עד הפרור האחרון של התיישבות יהודית.

אכן, הגבנו אז בזמן מלחמת המפרץ, כצבר אנשים נהנתנים (הדוניסטים), חסרי משמעת פנימית ומרוקנים מתוכן, שעמדו בפני המציאות האמיתית ממנה חרדו: התגודדויות המנוסה היומיות לירושלים ולשאר מקומות מרוחקים מתל אביב זכורה לכל.

במקביל, עודדו אותנו כאמור הפסיכולוגים "מטפלי העם" (משל היה הלאום עצמו אדם בודד, שוב, דומה שהטעייה רבתי) ושאר קשקשנים לא נלאים למלל אין סופי על-מנת "להביע את רגשותינו". אלא שניתן לסבור שלא ממש היו כאן רגשות ספונטניים, אלא במובהק מחול פרע של שיכרון ליבוי המוני של רגשות חידלון ועליבות בכל כלי התקשורת.

כך, פרט לגילויי היסטריה ותגובתיות יתר, טיבעו רבים את עצמם בהשתפכויות מלל שאינו פוסק. כלי התקשורת פצחו בבכחנליה של מלל משתרשר חסר מנוחה כל שעות היממה, כאשר כל דיכפין, החל ממטפל השיניים השכונתי וכלה באיזה תת-אלוף נשכח, נקראו לשטוח את הגיגיהם קבל-עם אודות המצב, הביטחון הלאומי, מדיניות בינלאומית ומה לא. התופעה יוצאת הדופן הזאת הביאתני אז להעיר באירוניה לבת זוגי, שכנראה יש לבני אנוש צורך מובנה להניע את שרירי הלסת בשיעור מסויים, והדיבור הבלתי נלאה, שהינו חסר פשר לכשעצמו, הינה רק עילה לכך - להזזת שרירי הלסת באופן מחזורי ונמרץ.

אכן, טבענו אז בגילויי היסטריה המונית ותגובתיות יתר תוך אובדן תחושת הכיווניות הפנימית, ההתמצאות והאורינטציה הכוללת במצב, תוך הצפת הממשות במלל ריק. הפכנו לעם של חידלי אישים לכל דבר, ברוח משוררי ונביאי החידלות הלאומית בסגנון אביב גפן ודומיו.

מאידך, זכרם של התמונות ההן, הקרובות יותר בזמן, עדיין טרי ליבי: הפגנת כ-2000 מתיישבי פיתחת רפיח העומדים להיות מושלכים מבתיהם וממפעלי חייהם - רבים מהם נימצאים שם כבר שנות דור - מול משכן ראש הממשלה בירושלים. במיטב בגדיהם, קהל מאופק והפגנה מאופקת ובוגרת ללא כל גילויי היסטריה, אלא יותר מכל - מכובדת. ובבטחה של שקט פנימי של אנשים המעוגנים היטב בשגרת חייהם, יצירתם ומקומותיהם, בדומה לבני כפר או עיר החיים שם בבטחה דורות על דורות, ופתחו כבר מעין שקט פנימי, בניגוד לפליטים או מהגרים.

אלא שליבי ניצבט.

במיטב בגדיהם, אך משהו בנוהגם, העלה בי את התחושה שאין הם מבינים וחשים את גודל הרעה העומדת לבוא עליהם תוך מספר חודשים (ועלינו, לטווח רחוק יותר, כפי שנראה בהמשך). מבלי משים עלתה במוחי התמונה של יהודי וורשה ולודג' וולוז'ין ומאות הכפרים בפולין שישבו שם, בארץ מוצאי שלי, כ-1000 שנה. ותכופות קידמו את הגירושים למקום ההוא שאין חזרה ממנו במיטב ביגדיהם ובכבוד עצמי של אנשים שהביטחה שבקיום ועשייה בני מאות שנים מונעים מהם לזהות במלוא חושיהם את אפשרותו ויתכנותו של הגרוע מכל.

הפינוי, הנסיגה, העקירה, הבריחה.

וכי לא סביר הוא, ויותר מכך, שאלו רק ילבו ויוסיפו שמן לתאוות הטבח, ההרס, השוד כלפינו? ויעצימו את בוזם של הערבים כלפינו, "בני המוות", ואת התחושה שהיהודי קל-משקל וחסר כבוד לאומי ועל כן אינו ראוי לחיות? הרציונליות-כביכול שבמעשה העקירה והנסגנות (לקטוע בבשר החי על מנת להשאיר את שאר הגוף) מנוגדת להיגיון של כל אומה סבירה אחרת. כך, אף טריטוריה שנילקחה במלחמת העולם השנייה לא הוחזרה על-ידי פולין או רוסייה, טורקיה הכריזה ש"לא תוותר על גרגיר של חול מאדמתה לכורדים", וכך גם לגבי הבסקים בספרד ועוד ועוד.
_____________________________

תעודה: הכורח לקטוע בבשר החי על-מנת להציל את הגוף... נאומו של "מלך היהודים" בגטו לודג' חיים רומקובסקי בפנייה להיענות לגרוש ילדי הגטו למחנות ההשמדה, ספטמבר 1942. כל יהודי הגטו ניספו, בסופו של דבר.
www.smkb.ac.il/aha/content/Projects/shoaa/teudot/Romkovsky_Gerush.htm

______________________________________


השלכותיו האוביקטיביות של הכבוד

מה פרושו של פילוס מקום בהיסטוריה? הכוונה לא רק למדינה משלך, לריבונות עצמית. הכוונה גם לכבוד ולהכרה במעמדך.

שכן הכבוד אינו גחמה פסיכולוגית שכולה סוביקטיבית. נהפוך הוא - הכבוד הינו אותו מצב אוביקטיבי בו או שאתה מקבל החזרים ותמורות כראוי, או שנגרע מהם, בשל הזילזול בכבודך, דהיינו במעמדך האונטולוגי (אונטולוגיה - מרחב, משרעת ומימדי הנוכחות הקיומית).

זה שאינו מכובד - אינו מקבל תמורה הולמת בעד תוצריו. במדיניות החוץ ניכפים עליו מצבים הדוחקים אותו לפינה, ונותנים יתרונות לאחרים על חשבונו. אזרחיו נאלצים בכל מקום לשלם יותר במונחי מאמץ או מטבע אחר תמורת מה שהם רוכשים לעצמם. ניתן לעולל לו כמעט כל דבר, מבלי להיענש או לשלם מחיר כלשהו. אובדן הכבוד הינו גם אובדן כוח ההרתעה. אזרחי מדינות חסרות מכובדות בינלאומית אינם יכולים לקבל מעמד שווה במדינות אחרות, אינם מקבלים זכויות אזרח שוות ערך, ולכן הם נאלצים למכור את עבודתם כעובדים במעמד "זר" או "לא חוקי" במחיר זול באופן לא קביל כמעט.

והערבים אכן מנסים כיום להשיג זכויות עובדים זרים בעלי מעמד אזרחי סביר בארצות אליהם היגרו.

מדינה חסרת כבוד לאומי - פעולת פלישה לאדמתה והצגת מנהיגיה כ"פושעים" הינה דבר "סביר" בעיני רוב האנשים בקהילייה הבינלאומית. כזה הינו המצב הקולוניאליסטי, במסגרתו הפולש מציג את אזרחי המדינה הניפלשת כניקלים ומציגם כחסרי ערך קבל עם, דהיינו מקל את מעמד כבודם. וכזה היה במידת מה גורל העירקים או האפגנים. מדינה שכבודה מוקל - ניתן לתת לה תכתיבים קשים במישור מדיניות החוץ, ואף לאלצה לוותר על טריטוריות או יתרונות חיוניים. והערבים אכן הצליחו לפגוע אנושות בכלכלת ישראל, ולאלצה לאותה נסגנות של עקירת יישובים הניראית כמצב בו ישראל מנסה לשאוף מעט אוויר כלכלי ומענקים, מה ששוב גורע מכבודה במישור הבינלאומי.

הכבוד בהיסטוריה המדינית

האומות דוברות האנגלית, למשל, הגיעו לאותו מעמד של כבוד בינלאומי בשורה של מאבקי דמים שנימשכו כ-700 שנה, מאז מלחמת מאת השנים כנגד צרפת במאה ה-14. כבודה של צרפת, אינו רק התרבות הצרפתית, אלא בעיקר ז'אן דארק הבתולה מאורלאנס, נפוליאון, המרשל פוש ממלחמת העולם ה-I, הרזיסטנס ורוח ההתנגדות לכובש הנאצי ודה-גול (שאמנם מדברים על נסיגתו מאלג'יריה, אך שוכחים להזכיר שמדובר במאות ק"מ מאדמת הבית, ולא בחלק אינטגראלי מצרפת והמולדת ההיסטורית. בהשוואה, לגבי אלזאס לוריין, שכן היתה חלק אינטגראלי מצרפת, נישבעו הצרפתים להחזירה בכל מחיר, לאחר שנילקחה ב-1870 על-ידי הגרמנים). אפילו גרמניה, שמעמדה בהיסטוריה עד המאה ה-18 היה נמוך חרף חריצות אנשי המדינות הקטנות הגרמניות המפוצלות, וחרף תרומתה התרבותית, הצליחה להרים את כבודה מאז תקופת קאנצלר הברזל ביסמארק במאה ה-19, המרשל בלייכר והמדינה הפרוסית ומלחמתה בנפוליאון, ואפילו בעקבות מלחמת העולם השנייה, בו נאבקה גרמנייה עד השנייה האחרונה ממש מול כוחות עדיפים בהרבה. אולי אותו מאבק נואש הוא שהציל את גרמניה חרף פשעיה נגד האנושות, לאחר ששר החוץ האמריקני, הנרי מורגנטאו, הציע בשלב מסויים להחזיר לאחר הכיבוש את גרמנייה לתקופת האבן ולהרוס עד היסוד את תשתיתה התעשייתית המפותחת. כך אומת המשוררים והמוזיקאים רכשה את כבודה ההיסטורי דווקא עקב מאבק דמים קשה, ככל הנראה, וכיום היא האומה הדומיננטית ביותר באירופה.

טרגיות הכבוד של הסכסוך הישראלי-ערבי

זו היא הטרגיות של הסכסוך הישראלי ערבי - שני לאומים הנילחמים על כבודם הלאומי. מחד - האומה הערבית כולה, שהפלשתינים נילחמים כיום בשמה, אותה אומה שהיתה בעבר בעלת כבוד ואצילות מפוארת בעקבות כיבושי האיסלאם ותור הזהב שלו במדעים ובתרבות; ואחר, במשך כ-700 שנה כבודה הלך והושפל, עד שחולל לבסוף על-ידי הסיטואציה הקולוניאליסטית.

והיהודים, שמאז גלותם הסופית ב-132 לספירה בתקופת הקיסר אדריאנוס, כבודם כאורחים זרים במקומות גלותם חולל אף הוא ושב וחולל במהלך הפרעות, הרדיפות והביזויים, כשישראל היתה התקווה הגדולה לחיים חסרי קלון. דומה שהברירה אותה מציבים לעצמם שני הלאומים, והערבים ביתר עקביות מהיהודים כיום הינו - "כבוד או מוות", שלא לדבר על "חרות או מוות".

ברם, האם יתקיימו בנו גם הפעם דבריו של ביאליק ב"עיר ההרגה"?

"מנוסת עכברים נסו ומחבא פשפשים החבאו/וימותו מות כלבים שם באשר נמצאו. חלליכם חללי חינם/לא ידענו למה מתם ועל מי מתם ואין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם.
חציר תלוש העם - ואם יש לתלוש תקווה?"

ועל המון הבכי והנאקה אומר ביאליק: "ככה תאנוק אומה אשר אבדה אבדה. פצעיכם נאמנים אבל תפילתכם רמייה".
אל תצטרף אליהם ביללתם, מורה אלוהים למשורר "יחללו לבדם צרתם - ואתה אל תחללנה. וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם תשנוררו".

האם גם הפעם יתאמו לקלון ומגמות ההתבזות והאובדן הלאומי דבריו של אורי צבי גרינברג?

"בתכלית הפשטות ובתכלית הגועל, הקרוא לשמחות בחצרות הפריצים, מפליא לרקד ריקודים של קדושה להנאת הפריץ הגוי. הוא, היהודי המטורף המנגן ניגונים נפלאים לכבוד הפוגרומים ולהוד הטבחים/ ולכל באי עולם: טיטוסים, פטליורים, מזמר אני את הזמר הנפלא: הוי, בואו אלי, שהשמחה במעוני; ערכתי שולחני מבשרי ודמי לכם וליהוה על אדמת הסלוים.

היש אלוהים לן שטוב הוא מטיטוס ומני סולדטים על מפתני גבולות? אם ישנו - הוא בכין, הוא פחדן וטוב לו, כלסבא חולה, המחבוא בין עבים/מאימת פוגרומים בעיירות ישראל/מה שיך: אלוה? הי, בכין ופחדן יהוה שלנו על אדמת הסלוים ועושה לו ביצה מבכיו שבכנען".

הגדרה עצמית וכבוד לאומי ברמת הפרט והכלל

מה אומרת "הגדרה עצמית" של לאום? כינון ריבונות או אוטונומיה. זו מאפשרת שימוש במשאבים עצמיים העומדים "לרשותך" ולשרות החלטתך ללא עוררין, על-מנת לממש מטרות לאומיות: הגנה, הגדלת מרחב התימרון הבינלאומי, שימוש או סחר במשאבים או בחלקם (יצוא נחושת או נפט, למשל) וכיוצא בזה.

חשוב נא על כדורי ביליארד הנעים על לוח: יש כאלה היכולים לנוע ללא הפרעה, ולהמשיך בכוון התנועה תוך מיזעור הפרעה מצד כדורים אחרים. מיזעור הפרעה כזו של
• הטייה
• ממסלול נבחר, נקבע במקרה הכדורים על-ידי גודל המסה בזיקה עם התאוצה והמהירויות, הקובעים את מידת עמידות resistance הגוף לשינוי כוון.

אנלוגיה ל"מסה" של מדינה, הקובעת דרגת חופש פעולתה, הינה גורמי העוצמה והמשאבים השונים העומדים לרשותה. וכן הכבוד הבינלאומי בה זוכה אותה אומה.

זאת בעוד גורמי המאמצים המושקעים במימוש מטרות הינם אנלוגיים לתאוצה והמהירות, ועומדים בין השאר ביחס ישר לבהירות (חוסר האמביוולנטיות או הבלבול) המערכת הערכית ומידת הנחישות והרצון לממש ערכים אלה.

גם ברמת הפרט וגם ברמת המדינה, המשקל או המסה של האדם או המדינה הינם מידת הכבוד להם הם זוכים מאחרים, המשאבים העומדים לרשותם, והמיצב (הסטטוס) החברתי או הבינלאומי של הפרט או המדינה. ככל שמצרפיותם גבוהה יותר, כך חופש פעולתם רב יותר, תוך יכולת למזער הפרעות מצד אחרים (אנשים, קבוצות אתניות או מדינות) המכוונות להטות אותם ממסלולי בחירתם.

אם אתה קובע למשל שהפרט הינו תלוי בקולקטיב, וכל אשר לו בא מהקולקטיב (כפי שמניח השמאל, ובדומה להנחה אחרת המקובלת על השמאל - תלות מוחלטת של ישראל בקהילייה הבינלאומית ובעמדותיה), הרי ככל שהפרט סוטה ממטרות הקולקטיב (הנקבעות על-ידי הקבוצה השלטת החולשת-על ומתפעלת מקורות כוח, וכן מכתיבה ערכים), כך מומעט מ"כבודו" ומיצבו. וקטנה יכולתו להמשיך בכוון בחירתו, אף אם הוא מפעיל מאמצים רבים הניזונים מצידם על ידי נחישות ערכית.

מה היא מידת הזכאות של אומה להגדרה עצמית וריבונות?
מה היא מידת הזכאות של הפרט להגדרה עצמית וריבונות?

כך, מקטינים, רפי שכל ועובדים זרים נשללת כמעט לחלוטין זכות הריבונות והגדרה עצמית. האם כולנו מבחינת "עובדים זרים" או קטינים, באופן יחסי לזכות ההגדרה העצמית הבלתי מותנית של בעלי הכוח ומכתיבי הערכים, העמדות וההחלטות הגורליות בחברתנו?