לא קם ולא יקום נביא כמשה

א. עולם כמנהגו נוהג: ה' הוליך את בני ישראל במדבר כדי שיסתגלו לחיים קשים ויתחשלו במדבר על-מנת להילחם נגד עמי ארץ ישראל. זאת, אע"פ שיכל לעשות נס ולהכניס את ישראל לארץ שלא בדרך הטבע. המסלול הקשה במדבר מנע מעשה נסים.
ב. טבעו של האדם: לא יקום נביא כמשה, אשר ראה את ה' פנים אל פנים ודיבר איתו, אף שאיננו מבינים מה ראה משה ואיך דיבר עם ה'.

במורה הנבוכים חלק ג' פרק ל"ב, מסביר הרמב"ם את הימנעות אלוהים מלהתערב במהלכו של עולם פרט לפרט, תוך השארת התהליכים להתנהל על-פי חוקיו, הכוללים את שני המרכיבים כמתואר.

"והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה, הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו, לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל".
"(...) ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו', ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף, והנה כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה המטרה הראשונה מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת כדי שתתקיים המטרה הראשונה, כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה זרה".

הרמב"ם מסביר בהמשך כי לעניין הקורבנות, לא רצה ה' לעשות נס של מעבר חד מעבודת אלילים אשר הייתה שגורה בעולם, אל התפילה שכל עניינה בדיבור ולא בעשייה כפי שבעבודת האלילים, ולכן המעבר לאמונה בה' היה הדרגתי וטבעי, דרך צמצום הקרבנות מבחינת מיקום – רק במקום אחד הנבחר על-ידי ה', ודרך נושא – הקרבת הקורבנות רק לה'. כך נוהג ההמון נשאר כשהיה ללא מעבר חד, אך גם מושגת עבודת ה', אל אחד, להבדיל מעבודת אלילים.

הקרבת הקורבנות מכוונת לשלילת מנהגי העמים שסגדו לחיות וקידשו אותן. בני ישראל נצטוו לבצע שחיטה של כבש או שה, שהם קדושים לפי אמונת המצרים. אבל כאמור אין הסבר מדוע דווקא שה, מדוע דווקא כבש.

הדטרמיניזם המסויג הזה של הרמב"ם, מסביר כיצד מתנהל העולם ברציפות וללא אירועים חדים, שהם היו אמורים להיות בגדר נסים לו היו מתקיימים.

בתקופת הרמב"ם שחי במצרים שלטו בתחום הרוח הפילוסופים הערביים שנקראו "המדברים", ואלה חולקו לשתי קבוצות:

האחת – גרסה כי רצון האלוהים כפוף לתבונה האנושית, דבר שהרמב"ם שלל מכל וכול,

והשניה – גרסה כי כל אירוע הינו רצון האל אבל הוא פרי הכרעתו השרירותית של האל ולאדם אין כל יכולת להתחקות אחר זה.

גם גרסה זו נשללה על-ידי הרמב"ם אשר גרס כי האדם יכול להשפיע ולהכריע בנושאים שונים העומדים לפתחו. עוד גרס הרמב"ם כי ה' יצר חוקים, ואילו החלטות בשרירות הן החלטות בלתי חוקיות במובן הפיזי, דבר שהרמב"ם דחה.

"הרי טבע אישי בני האדם לא ישנה אותם ה' כלל על דרך הנס ... ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה, אלא זה אפשרי והוא נמצא תחת היכולת, אלא שלא רצה כלל לעשות זה, ולא ירצהו לעולם, כפי היסודות החוקתיים התורתיים, ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני האדם למה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו".

גם לגבי העתיד דעת הרמב"ם היא כי לא יהיו נסים בניגוד לטבע האדם ולנוהגו של העולם.

באופן חלקי בלבד, והדוגמה הלקוחה מספרו של פרופ' עמוס פונקשטיין "טבע, היסטוריה ומשיחיות אצל הרמב"ם" תבהיר את השילוב של גורל אקראי עם החלטות "חוקיות" [או לוגיות]:

לשם הכנת שולחן ראוי לשמו, צריך להשתמש בעץ הטוב ביותר, נניח – מהגוני, המצוי ביער הגדל באי הקרוי סומאטרה [אי באינדונזיה מדרום לתאילנד].

הנגר הרוצה ליצור את השולחן המושלם, נוסע לאי סומאטרה, אל אותו יער עצי המהגוני, ועד כאן כל ההחלטות הנן הגיוניות ועל-פי שיטה ברורה. אך כשהוא בא לשלב בחירת העץ הספציפי כדי להרכיב ממנו את השולחן המושלם, עליו להכריע בעצמו – האם לבחור בעץ שמימינו, או לבחור בעץ שמשמאלו. זהו החלק האקראי של הבחירה שלא על סמך חוקיות כלשהי.

אלמנט מקרי זה של בחירה אקראית, הוא חלק אינטגרלי מהטבע.
להגיע לסומאטרה ושם אל יער עצי המהגוני – אלו לא אירועים מקריים, אלא שרשרת צורות הנובעות מהמטרה, אך לבחור בין העץ מימין לבין העץ משמאל, ששניהם עצי מהגוני משובחים, שווים בתכונותיהם – זו החלטה אקראית.

מכאן לטעמי המצוות: לכל מצווה יש מרכיב של מקריות. אף אם נדע מהו הטעם למצוות הקרבת הקורבן, לא נדע מדוע נדרש לקיום המצווה דווקא איל ולא כבש, ולא נדע מדוע נדרשים שניים ולא שלושה קורבנות. לפיכך, טעם המצוות אינו מוסבר באופן מלא.