בלחץ אמריקני כבד, המשא-ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינית יוצא לדרך במלוא העצמה. ראש הממשלה נתניהו הציג נוסחה ברורה: מפגש ישיר בין המנהיגים כל שבועיים. שרת החוץ קלינטון, מצידה, הציבה יעד מדיני ברור: הסכם שלום תוך שנה. אבל האם למו”מ הישיר בין ישראל לפלשתינים יש סיכוי לסיים את סוף הסכסוך או שמא, כמו ניסיון ההיסטוריה, רק יצית מחדש את מעגל האלימות?
בשביל לענות על שאלה זו יש להבין כי מאז ניסיון המו”מ הקודם בקמפ דיוויד בשנת 2000 המצב הגיאופוליטי במזה”ת השתנה לחלוטין. הפלישה האמריקנית לעירק הביאה לכך שאירן הנה כוח אזורי עולה. חיזבאללה, שלוחה אירנית על גבולה הצפוני של מדינת ישראל, מחומשת היטב על-ידי אירן - אידאולוגית, כלכלית, וצבאית - ויש בידה יכולת להצית את האזור. הפלשתינים מפולגים, וחמאס, סוג של גרורה אירנית נוספת ברצועת עזה, מהווה גם הוא איום ליציבות האזור.
לכל הגורמים הנ”ל יש אינטרסים ברורים להכשיל כל הסכם שלום עתידי בין ישראל לפלשתינים. להבדיל משנת 2000, תודות לעשרות אלפי טילים המכוונים לעבר ישראל ותמיכה גבית אירנית, עכשיו יש לחמאס וחיזבאללה את האמצעים והכלים להצית את האזור יותר מתמיד. בנוסף, יש לזכור שמצב הפלשתינים ברצועת עזה ובגדה המערבית עגום ולא פורח כפי שהיה פוסט-אוסלו וטרום קמפ דוויד: האבטלה גבוהה, המורל נמוך, חופש התנועה מוגבל הרבה יותר, החיכוך בין האוכלוסיה הפלשתינית לצה”ל במחסומים מורגש הרבה יותר, ולבסוף, ההסתה בשחקים.
אז מה יהיו בשטח ההשלכות של המשא-ומתן? לא צריך להיות אנליסט פוליטי מנוסה בשביל להבין שקיימות שתי אופציות לתוצאות המשא-ומתן. האופציה הראשונה והמתקבלת על הדעת הינה שהמו”מ יסתיים כפי שהסתיים בקמפ-דוויד: נתניהו ואבו מאזן יכשלו להגיע לעמק השווה בנושאי הליבה. וההשלכות? כישלון המו”מ הקודם הצית אינתיפאדה נוספת. העובדה שמצב הפלשתינים בגדה ובעזה הרבה יותר גרוע מדאז, ושחמאס, חיזבאללה, ואירן הרבה יותר חזקים וישתמשו בפוליטיקת האצבע המאשימה על-מנת להתסיס, והסיכויים לאינתיפאדה נוספת רק מתחזקים. בנוסף, במידה ואינטרסים אירנים באותה תקופה יצריכו זאת, (למשל, אם אירן תהייה בסכנת סנקציות נוספות), קיימת האפשרות שהאירנים אולי יורו לחיזבאללה להצטרף לחגיגה, כפי שהתרחש במלחמת לבנון השנייה. לכן, הערכת המצב של צה”ל והדרג המדיני חייבת להיות בהתאם.
האופציה השנייה לתוצאות המו”מ הינה שנתניהו ואבו מאזן יקבלו החלטות אמיצות ויחתמו על הסכם שלום היסטורי שמצהיר על סוף הסכסוך. אבל גם אם כל הפערים בנושאי הליבה יגושרו, ואבו מאזן יוותר על זכות השיבה ונתניהו יסכים, למען שלום אמיתי, לחלק את ירושלים, האם באמת האמריקנים, הישראלים, והפלשתינים עצמם מאמינים שהאלמנטים הקיצוניים פשוט יקבלו את סוף הסכסוך ויכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - מבלי לנסות לחבל בהסכם השלום וללא כל מאמץ לערער את הסמכות של הרשות הפלשתינית? הפיגוע בחברון והצהרות אחמדיניג’ד המטילות ספק בסמכות של אש”ף לייצג את הפלשתינים במו”מ עם ישראל הינם רמזים מתרימים למתרחש לבוא ורק מחזקות את הערכה שלפני שיחתם הסכם שלום מדינת ישראל תמצא את עצמה במערכה נגד טרור ואולי אף קונפליקט איזורי.
במילים אחרות, הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלשתינית ידחוק את חמאס, חיזבאללה, ואף את אירן לפינה, במיוחד לאור העבודה שמדינות ערביות מתונות הצהירו שיסכימו לנורמליזציה עם ישראל במידה והסכסוך הישראלי-פלשתיני יגיע לקיצו. לכן, קיים סיכוי סביר שככל שישראל והפלשתינים יתקרבו להסכם שלום המתיחות והאלימות יגברו ביחס ישיר. קשה לחזות בבירור באיזה עצמה ינסו חמאס, חיזבאללה, ואירן לטרפד את הסכם השלום. אבל סביר להניח שגם חמאס וגם חיזבאללה יראו בהסכם סכנה לקיומם הפוליטי והאידאולוגי ולכן הערכת המצב צריכה להיות בהתאם, הווה אומר שקיים סיכוי סביר שלפני הסכם שלום תפרוץ מלחמה אזורית בדומה למלחמת לבנון השנייה, ואולי גם עם תמיכה סורית ואירנית.
ממשל אובמה מאמין שהסכם שלום יעזור לגייס את תמיכת העולם הערבי והקהילה הבינלאומית נגד תוכנית הגרעין האירנית. בהחלט יש דברים בגו’: הסכם שלום ונורמליזציה בין מדינות ערב לישראל תבודד את אירן. אבל, אסור לשכוח את הסיכון של כישלון השיחות. באופן אירוני, האמריקנים, שמאמינים שתקיפה באירן תוביל להידרדרות אזורית במזרח התיכון, כושלים להבין שמו”מ להסכם שלום בתנאים לא בשלים במזה”ת עשוי להוביל לאותן תוצאות הרסניות ולהידרדרות אזורית באותו סדר גודל של תקיפה באירן.
מלחמה בסדר גודל הנ”ל רגע לפני חתימת על הסכם שלום תציב אתגר רציני לנתניהו ואבו מאזן יחדיו. מצד אחד, יופעל מכבש לחצים כבד על נתניהו להגיב במלוא העצמה ולהגן על אזרחי מדינת ישראל. מצד שני, אם יגיב נתניהו, אבו מאזן יצטייר כבוגד שיושב על שולחן המשא-ומתן עם האויבים הציונים שטובחים בפלשתינים חפים מפשע (אין צורך להרחיב על מכונת הפרופגנדה היעילה של חמאס).
לפיכך, מדינת ישראל מסכנת הרבה על-מנת להשיג הסכם שלום שאחת ממטרותיו העיקריות, בל נשכח, הינו להבטיח את בטחונה. באופן אירוני, בתנאים הנוכחים הסכם השלום שאמור להבטיח את ביטחון מדינת ישראל הינו, בטווח הקצר לפחות, חותר תחת הביטחון אותו אמור ההסכם להשיג. אין צל של ספק שהסכם שלום עם הפלשתינים הינו אינטרס ישראלי ברור, ומו”מ ישיר הינו צעד נכון. אבל בטווח הקצר סביר להניח שמצב ידרדר לפני שישתפר, והוא ישתפר רק במידה והצוות המדיני יהיה מוכן וערוך לכל התפתחות. אז מה אפשר לעשות?
מדינאי טוב יהפוך כל מצב להזדמנות ויסלול את הדרך שכך או כך, ללא שום קשר לתוצאות המשא-ומתן, ישראל תצא ביטחונית ופוליטית יותר טוב כאשר המשא-ומתן יסתיים. מנוסח אחרת, ישראל צריכה להיות מוכנה - מדינית, צבאית, ופוליטית - לאפשרות שתתרחש מלחמה בתום המו”מ. אם וכאשר המצב יגיע לכך מדינת ישראל צריכה להיות מוכנה לנצל את ההזדמנות על-מנת להסיר אחת ולתמיד את האיומים והגרורות האירניות בצפון ובדרום.
את כל זאת יש אפשרות להשיג מבלי ללכלך את הידיים. צוות המו”מ הישראלי צריך להתעקש לעלות בראשית המו”מ את התרחיש הנזכר למעלה (בו חמאס וחיזבאללה משגרים רקטות על ישראל בשביל לטרפד את הסכם השלום) ולהגיע להסכמה בנוגע לדרך הפעולה של כל אחד מהצדדים. אופציה אחת הינה לדרוש ערבויות אמריקניות ובטחונות מהקהילה הבינלאומית שישראל תקבל תמיכה מלאה במידה וחמאס וחיזבאללה ינסו לחבל בהסכם השלום, וזאת כוללות הבנות שיש להפיל את משטר חמאס ולנטרל את חיזבאללה, תוך כדי קבלת ערבויות מאבו-מאזן שלא ינטוש את תהליך השלום. אפילו יותר מכך, מכיוון שכל פעולת הגנה ישראלית עשויה לשים את אבו-מאזן במצב קשה, קיימת האופציה לדרוש שכוח בינלאומי (שמורכב ברובו מחיילים אמריקנים ולא כוח אימפוטנטי של האו”ם) יכנס לתמונה ומטרתו תהייה להשליט את הסדר בעזה ובדרום לבנון, להפיל את שלטון חמאס וחיזבאללה, ובכך לסלול את הדרך להסכם שלום בר-קיימא. אם האמריקנים, הפלשתינים, והקהילה הבינלאומית באמת רוצים שלום, אז שהם גם יסכנו משהו - ולא ישאירו את ישראל לבדה במערכה לנקות אחריהם אחרי כישלון השיחות כפי שהתרחש לאחר קמפ-דוויד.
הסופר הרומאי וגטיוס שכתב בסוף המאה ה-4 את "תמצית התורה הצבאית" אמר "הרוצה בשלום יכון למלחמה”. הנחת היסוד של תאוריה זו היא שחברה חזקה תהייה פחות מותקפת על-ידי אויביה. אולם, המשפט לדעתי עוד יותר מתאים לתהליך שלום במזרח התיכון, בו הקו בין שלום ומלחמה דק ומטושטש מאוד.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
