אני בוגד?

הדוגמא

אני? רצח? את המילים האלה אמר בכאב לא אחר מאשר עפר נמרודי, מנכ"ל ומבעלי השליטה בעיתון מעריב. המילים הללו נאמרו מפיו, בעיצומה של מה שכונתה לימים: "פרשת נמרודי". אותה פרשה חמורה, שבה חברו כמה גורמים: המשטרה, הפרקליטות, ושני עיתונים גדולים: ידיעות אחרונות והארץ. המטרה היתה אז ברורה: להפליל את עפר נמרודי, בכל מחיר, גם אם המחיר הוא האשמתו בפשע חמור של תכנון רצח, שכלל לא ביצע. המניע היה: לסלק את נמרודי מהשליטה בעיתון מעריב. לסלק את הנטע הזר, שהעז להרים ראש.

וזה מה שהרגשתי, פחות או יותר [בהבדל מהותי אחד, עליו אעמוד בהמשך], ביחס למה שנעשה לראש הממשלה, אריאל שרון. ההסתבכות של שרון בפרשיות שונות - האי היווני, אננקס מחקרים, סיריל קרן, ובעניינים נוספים, גרמו בתקופה האחרונה להתרת דמו. עד כדי כך, ששרון הוצג במהדורה מיוחדת של מעריב, כבוגד [3.3.04]. לא פחות. ההבדל הוא זה: את נמרודי האשימו בהאשמות חסרות יסוד, תוך יצירת קנוניה זדונית נגדו; את שרון מאשים מעריב, למעשה, בבגידה. מעריב נהג כך, אומנם, מתוך תחושה של שליחות עיתונאית, אך תוך טעות איומה ונוכח האווירה לפיה דמו של שרון מותר: גם באופן הטיפול בעובדות וגם בפרשנות להן.

מה שנאמר למעשה, ונמתח על-פני עמודים רבים במעריב [גליון יום 3.3.04] - בפורמט השמור למלחמות, ובעקבותיו בכלי תקשורת רבים, הוא זה: שרון הסתיר היכרות מוקדמת עם שמעון כהן, חותנו של אלחנן טננבאום. ומכיוון שכך, המסקנה היא שהוא עשה זאת במיזיד, כדי שלא ייוודע, כביכול, מה מקור המוטיבציה המיוחדת שהפגין: להביא לשחרור טננבאום מציפורני החיזבאללה. ובמילים פשוטות: שרון הוצג כבוגד ("הקשר"); כמי שהוביל עסקה עם החיזבאללה, ואף הורה לטפל בטננבאום בכפפות משי, עם החזרתו לישראל, מתוך שיקולים זרים.

ואת זאת לא ניתן לקבל. הטיעון הנ"ל מופרך, כפי שיהא מופרך לטעון ששרון דחה שוב ושוב, במשך כשנתיים לפחות, את הדרישות של החיזבאללה, רק כדי לדפוק את טננבאום - על שפגע ברעייתו בנפרד, של בת ידידו הטוב והוותיק, שמעון כהן [ניהל במקביל שתי מערכות יחסים נוספות, וגם הביא ילד נוסף לעולם, מחוץ לנישואין].

שרון היה ועודו אחד המדיניים הבכירים בישראל. תרומתו לביטחון המדינה ידועה היטב. הצגתו כבוגד, הן במעריב והן בכלי תקשורת אחרים, הינה חמורה וכוזבת, לא פחות מהעלילה נגד נמרודי כאילו תיכנן רצח. היגררות האופוזיציה להאשמות אלה, הינה בבחינת ניצול ציני של הסתבכות פרשת טננבאום תוך ניצול מצוקת שרון.

יאמר כאן: אין באמור ברשימה זו כדי להפחית מחומרת מעשיו של שרון בעניינים האחרים. עמדתי היא זו: עמרי שרון ביצע לכאורה עבירות פליליות בפרשת אננקס מחקרים. גלעד שרון מסובך בפרשת סיריל קרן, וגם נגדו נמצאו ראיות לעבירות. לפי הבנתי, ההכרעה תתקבל תוך כמה חודשים, ואז ייאלץ שרון להתפטר מראשות הממשלה.

העובדות

הפרשה החדשה שהעלה מעריב על סדר היום הציבורי, ראויה כמובן לבחינה מדוקדקת. אך אם צוללים פנימה, ובוחנים את המידע שפורסם השבוע על הצמד שרון-כהן, ניתן להיווכח כי לא כצעקתה. נפרט זאת להלן:

- ההיכרות עם שמעון כהן - בין שרון ומשפחתו לבין שמעון כהן, חותנו של אלחנן טננבאום, היתה היכרות ופעילות עסקית בשנים 1979-1974. מאז לא היתה פעילות עסקית ישירה ביניהם. במעריב הוצג הקשר העסקי ככזה שנמשך, לפחות פורמאלית - בניירות השמורים במחשבי רשם החברות;

- האם שרון ידע ששמעון כהן הוא חותנו של טננבאום - לפי שרון, הוא לא נפגש ולא שוחח עם שמעון כהן במשך עשרות שנים, ובעת שטיפל בעסקה עם החיזבאללה, הוא לא ידע כי טננבאום הוא חתנו. שמעון כהן אמר בתחילה כי לא נפגש עם שרון כ-30 שנה. בראיון אחר אמר כי לא דיבר עימו כ-20 שנה. במעריב התייחסו לדבריו כאל סתירות [מבלי להביא בחשבון, די הצורך, כי מדובר בכל זאת באדם בגין 89 שנים...];

- "קשר הכורכר" - הקשר החדש, כביכול, שנחשף, נוגע עסקת המקרקעין שהיתה ב-1992. בדיקת הנושא מגלה כי העסקה אינה נוגעת מהותית לשרון ובניו. העסקה בוצעה בין מוטי לוי, מי שהיה מנהל חוות השיקמים בשנים שקדמו לעסקה הזו (עד אמצע שנות ה-80'), לבין משפחת יעקב פרנסיס (שהיתה בקשר עסקי עם שרון בשנים 1979-1974) ועם שמעון כהן. העסקה בוצעה באמצעות חברה פרטית של מוטי לוי. לפי הפרסום בגלובס ובמעריב, בשלב מסויים נטען על-ידי משפחתו של יעקב פרנסיס כי הוא אומנם חתם על עסקת מכירת המקרקעין, אך הוא לא היה בצלילות מלאה. לכן דרשו לבטל את העסקה, וביקשו משרון לסייע. ושרון נענה וביקש מגלעד שרון ללחוץ על מוטי לוי להיענות לדרישה. גלעד שרון מכחיש פרט זה;

חובת גילוי נאות

האם בנסיבות דנן היתה חובה על שרון לדווח? האם היה צריך לפסול עצמו מטיפול בעסקה החיזבאללה? לי נראה שלא. שופטים בבית המשפט העליון דנים ופוסקים, לעיתים קרובות, בעניינים הקשורים לבעלי דין - שהיו קשורים בהם לפני עשרות שנים. ואם תצביע על כך, יגידו שזה אינו רלוונטי, ובטח לא מחייב גילוי נאות; קשר עסקי עתיק יומין בין שרון וכהן, גם אם היה מהותי בזמנו, אינו רלוונטי אחרי עשרות שנים. גם אם לחץ שרון ב-1992 על מוטי לוי ללכת לקראת משפחת פרנסיס (בעסקה הקשורה גם לכהן), אין בכך משום קשר עסקי. בטח לא עתה, כאשר מדובר בראש ממשלה מכהן, המנהל מו"מ להחזרת גופות שלושה חיילים שנהרגו ונחטפו, וקצין בכיר בצה"ל (וסוחר סמים בזמנו החופשי...), הוא טננבאום - היודע כמה וכמה מהסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל.

נציין בהקשר זה, כי חיים אברהם, אביו של בני אברהם, היה אחד האנשים הקרובים והפעילים בקמפיין של אהוד ברק, כשזה התמודד בבחירות לראשות הממשלה (1999). מאוחר יותר, לאחר שבנו נהרג וגופתו נחטפה, הוביל אהוד ברק, בתפקידו כראש הממשלה, את המו"מ עם החיזבאללה. אז, וגם כיום, איש לא בא בטענות (ובצדק) אל ברק, על שלא נתן גילוי נאות לפרט זה. בכל הכבוד, ישנם עניינים, וכזה הוא המקרה שלפנינו, שגם חובות הגילוי הנאות - גם אם היא קיימת, והיא לא קיימת כאן - בטלה בשישים.

סוף דבר

פתחתי רשימה זו, בהקבלה: בין העלילה נגד נמרודי לבין הפרסום של מעריב בפרשת שרון. ציינתי, כי מעריב וכמה מעיתונאיו פעלו בעניין שרון, אומנם מתוך תחושה של שליחות עיתונאית - להבדיל אלף אלפי הבדלות מאלה שפעלו נגד נמרודי, בזדון; אך לדעתי, תוך טעות איומה. וטעויות ניתן ואף חובה לתקן. אחרי הכל, אין ולא יכול להיות ספק: שרון אינו בוגד. הצגתו כבוגד, חוטאת לאמת, גם אם לקה באי גילוי נאות [על מידע מן העבר, שלגישתי, בנסיבות אלה, לא היה טעון גילוי].

אני מכיר את עורך מעריב, אמנון דנקנר. אני כותב במעריב. דנקנר ואני שותפים וחברים לדרך בכמה וכמה מאבקים ציבוריים גדולים. תרומתו למעריב ידועה ברבים. מאז שמונה לעורך הוא הצליח לטלטל את העיתון, ולהופכו לגורם בעל משקל גדול יותר בשוק התקשורת. ודבר זה בא לידי ביטוי באמון גובר והולך מצד הקוראים ולגידול במספר הקוראים.

דנקנר ניחן באומץ לב אישי וציבורי, שאינו בנמצא אצל הרבה עורכים אחרים. לכן, ביני לביני אני משוכנע: שלא כמו עורכים ומו"לים, במחוזות אחרים, אם וכאשר יווכח שטעה, הוא יפעל לתקן את הטעון תיקון.