בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
השיכור כרוצח לא זכור לי מן התנ"ך ● הוא מוכר לכולנו מן החיים, מכל מהדורת חדשות של מוצאי שבת ושל שאר ימות השבוע
|
חטא היין קשור לעריות ולזנות [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. וירא חם אבי כנען את ערות אביו... ויקץ מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן (רש"י: יש מרבותינו אומרים סרסו וי"א רבעו). ויאמר: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" [ט', י"ט-כ"ה] | |
|
|
|
|
|
|
"ותאמר הבכירה אל הצעירה: אבינו (לוט) זקן... לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו... ולא ידע בשכבה ובקומה. ויהי ממחרת... ותשקינה גם בלילה ההוא את אביהן יין ולא ידע בשכבה ובקומה" [י"ט, ל"א-ל"ו] | |
|
|
|
|
היין מזוהה עם 'תשמישי קדושה'; יין לנסכים במקדש, לקידוש, לנישואין ולברכה ("ומלכי צדק הוציא לחם ויין"; יד,יח). היין הוא גם סמל השמחה החיובית - "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד,טו), ומנוחה תפנוקית - "איש תחת גפנו" (מל"א ה,ה); "כיבס ביין לבושו" (בראשית מט,יא) ועוד רבים. וכמו דברים רבים בעולמנו אור וחושך משמשים בהם בערבוביה, והכל תלוי בכיוון המשיכה של האדם. כך היין יכול להיות גם אם-כל-חטאת; "אל תהי בסובאי יין" (משלי כג,כ); "עטרת גאות שיכורי אפרים הלומי יין" (ישעיה כח,א) ופסוקים רבים-רבים נוספים. יין ועריות - נח ולוט דומה כי בתנ"ך (תמיד? בדרך כלל?) חטא היין קשור לעריות ולזנות. שתי הפרשיות שצוטטו בראש המדור, שכרותו של נח ושכרותו של לוט, קשורות לתחום זה. אגב, היין הראשון בתנ"ך מופיע בפרשתנו, לדראון. המופע השני, בשבוע הבא, לברכה (מלכי צדק), ובעוד שבועיים שוב לחטא לוט ובנותיו. הזיקה בין יין להוללות ולהפקרות בתחום התאווה ברורה ואיננה זקוקה להסבר. 'דפיקת ראש' באלכוהול משחררת מעצורים מוסריים ומעודדת פורקן טומאתי ותועבתי. וכבר אמרו חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג,א). והנה דומה כי בשני הסיפורים הללו, נח ולוט, התורה 'עוברת לסדר היום', ללא קצף רציני בפסוקים על שהזמינו עצמם למצבי שכרות שתוצאתם עריות וזנות. דומה כי יש כלפיהם, בפשוטי הפסוקים, מעין יחס של סלחנות ו'חזרה לסדר היום' למרות התוצאות החמורות. כביכול שומעים אנו מבעד לתיאור התורה מעין כניעה בדיעבד לטענה הקלסית של כל שיכורי העולם: 'אי שפיות זמנית'. אכן, בתורה שבעל-פה מתחו חז"ל בקורת כלפיהם, ולא הרי זה כהרי זה. נח שתה יין מרצון, "וישכר": "אמר לו הקב"ה לנח: לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה" (סנהדרין ע,א). ללוט לעומתו מזגו סמי-אונס ביינו. אשמתו היא לא בהשתכרותו אלא בסיבובי החשבון האלקי להכשלתו כעונש 'מידה כנגד מידה': "הנה נא לי שתי בנות - בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג. וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם. א"ל הקב"ה חייך לעצמך את משמרן" (תנחומא וירא יב). עד כאן דברי תורה. ונעבור לחיים... סם המוות ביין השיכור כרוצח לא זכור לי מן התנ"ך. הוא מוכר לכולנו מן החיים, מכל מהדורת חדשות של מוצאי שבת ושל שאר ימות השבוע. השתוי האוחז בהגה הוא רוצח, רוצח, רוצח! ושום טענת אנוס אסור לה שתפטור אותו או תעמוד לו להקלת עונשו. השיכור - והשיכורה - רוצחים ושופכי דם נקיים של עוברי אורח ודרך תמימים. לאחרונה אף 'התבשרנו' על רצח ילדים זוועתי, בזריקה מחלון, תחת השפעה אלכוהול, ה' ירחם! ואם בסיפורי התנ"ך מעשי העריות היו 'בתוך המשפחה', כיום גם קורבנות האונס חורגות מן 'הסביבה הטבעית' של המתהוללים ביינם ובמסבאותיהם. הנפגעות הן לעתים רבות עוברות אורח ודרך תמימות (תזכורת: מאבטח הרמטכ"ל); "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב,כו). האיזכור התנ"כי העולה בראשי הוא חיוב מיתה לבן סורר ומורה "על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו; סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י דברים כא,יח, עפ"י סנהדרין עא,א). מימרא הלכתית זו קושרת במהודק בין סביאת אלכוהול לרציחה "בפרשת דרכים". ובעיקר שמענו מסר צלול: עונש הרתעתי מקדים! "על שם סופו". אני מצפה להשוואת האלכוהול לסמים בשני הכיוונים: (א) הלוחמה בסמים תקח תחת חסותה את המלחמה באלכוהול ובאותה רמה. ולא רק אכיפת חוק אי-ממכר לבני נעורים בשעות מאוחרות. (ב) גורמי החינוך, ובעיקר התרבות, יחדירו עמוק-עמוק כי האלכוהול שוה-ערך לסמים, וחמור ממנו בנזקו לזולת. דומני כי השכרות הפכה כיום להיות גורם משמעותי בשפיכת דם נקיים הרבה מעבר לסמים! הזהרו! רוצחים ורוצחות בסביבה!
|
|
נכתב במוצ"ש בראשית.
|
|
תאריך:
|
07/10/2010
|
|
|
עודכן:
|
07/10/2010
|
|
הרב ישראל רוזן
|
|
יהושע הוא כידוע עבד משה ויורש מנהיגותו. כדי לאשר את סמכותו, מופיע לפניו מלאך אלוהים, העומד לנגדו בדמות איש וחרבו שלופה בידו. לא סנה בוער באש ואינו אוכל, לא לוחות הברית, לא עשרת הדברות, אלא איש שנושא חרב שלופה ומכריז כי המקום קודש הוא.
|
|
|
היום (כ"ט בתשרי, 7.10.10) יחול יום הזיכרון לזכרו של רחבעם זאבי גנדי הי"ד, אשר נרצח בידי בני עוולה. ביום הזה, ניזכר באיש היקר הזה, אלוף נעוריה של הארץ, איש הצבא, איש התרבות והחינוך, מלח הארץ.
|
|
|
מגילת העצמאות אינה משאירה מקום לשום ספק. כתוב בה כי בתוקף זכותנו ההיסטורית אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל "היא מדינת ישראל". לא כתוב כי "שמה הוא ישראל". כתוב כי מדינה יהודית בארץ היא "מדינת עם ישראל". זה משמעה הפשוט, הברור גם דקדוקית וגם רעיונית של הסומך והנסמך, "מדינת", כלומר מדינה של, "ישראל" - עם ישראל. אין קולע מזה. נכון שהשגרה והרישול לעיתים השכיחו את המובן האותנטי. הבריות למדו לזהות את "ישראל" כשם של מדינה ושכחו שהשם הרשמי הוא "מדינת ישראל". אין עוד צירוף רב-משמעות-גלויה כזה בשמות של מדינות. "צרפת" הוא השם, לא "מדינת הצרפתים", "ארצות הברית של אמריקה" לא של האומה האמריקנית, "בריטניה הגדולה" או "הממלכה המאוחדת" ולא ממלכת הבריטים הסקוטים הגלים או הוולשים. כשכיהנתי כשגריר, הוריתי להדפיס על כל נייר רשמי של שגרירותי את תוארי כ-Ambassdeur de l'etat d'Israel ולא Ambassadeur d'Israel. אין צורך להסביר כאן את ההבדל. שמה הרשמי המוכרז של מדינתנו הוא מדינת העם היהודי, מדינת עם ישראל. בין אם רצוי, בין אם אין זה הכרחי להצהיר הצהרת נאמנות, מי שהיה מצהיר הצהרת נאמנות למגילת העצמאות של מדינת ישראל, היה מוצא עצמו מצהיר על נאמנות של ישראל כמדינת הלאום היהודי. זה מה שיש מאז ד' באייר תש"ח, זה מה שיכול להישאר וצריך שיישאר אם ירצה השם לאורך ימים.
|
|
|
מומחים לדעת קהל יודעים שההגדרה עושה את התודעה, במיוחד אם היא מגיעה במאסה. "הפגנות", זאת ההגדרה שבחרו להגדיר מנהיגי הציבור הערבי בישראל את המהומות באוקטובר 2000. ואחרי שההגדרה הזאת נטמעה (בעזרת דוברים מהשמאל) בתודעת רבים, ברור ש-13 הרוגים בהפגנות, זה המון. מה שראינו באוקטובר 2000 לא היו "הפגנות", אלא מרד. אם מבינים את זה, 13 הרוגים בדיכוי מרד - זה לא הרבה.
|
|
|
לרגל סיום מחצית כהונתו של הנשיא ברק אובמה, ועל בסיס השוואתי בין נאומי החזון של מדיניותו בתחילת דרכו, לבין תמונת המצב הגיאופוליטית העכשווית, ראוי לערוך סיכום של מאזן הדרך שלו על-פי מבחן התוצאה.
|
|
|
|