מדינה על פי התהום

לא מדובר בנבואת זעם תורנית, אלא במבט נוקב ועגום על יחסו של הרוב היהודי השולט למיעוטים המוחלשים בארץ. כבר עתה קיימים זרמים תת-קרקעיים המעידים על העתיד לבוא אם לא נתעורר. האוכלוסיות הלא-יהודיות מתבקשות להביע נאמנות לשלטון המוצא בהן מטרד לרשויותיו השונות - מטען מיותר.

המיעוט הפלשתיני בישראל "זוכה" להשפלות ולגידופים על בסיס שעתי מהלאומנים שבמנהיגינו. מושבי הכנסת השונים מתחרים זה בזה בכמות הצעות החוק הפופוליסטיות והמבזות, את מי שאנו אמורים להושיט להם יד לקיום משותף, כי גם להם אין ארץ אחרת. ההתעלמות המכוונת מקריסת הרשויות הערביות, הסרת האחריות ממצבן של ערים שלמות והפיכתן לאקס-טריטוריה של ישראל בכל הנוגע לבריאות ולחינוך, תוך העברת חלק מתקציביהן לרשויות יהודיות - לא הומאניות ומובילות למצב נפיץ במיוחד. החשד המתמיד בחתרנותם של ערביי ישראל הוא תופעה פסולה ומקוממת, אימוץ נרטיב חד-צדדי בתוכנית הלימודים והשתקת תוצאות עצמאות המדינה בקרב המגזר, אינם מאפשרים לצד הערבי להרגיש, אפילו במעט, ישראלי. התערבות שירותי הביטחון במינויי מורים בבתי ספר במגזר, תוך התנכרות מכוונת לרצון התושבים המקומיים, שוללות מהם למעשה את הזכויות האזרחיות הבסיסיות. אם כך, מה הפונקציה של אזרחות כאשר זכויותיך כאזרח בטלות?

ערביי ישראל הם החוליה הראשונה בשרשרת העלולה להכריז עצמאות טריטוריאלית, אך אינה היחידה. הדלות הנוראית בה חיים הבדואים בדרום, הריסות בתיהם כעדות יהודית לשמירה על החוק והמצב בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, בהם אפילו מים זורמים הם בבחינת חלום רחוק, מהווים סכנה ברורה ומיידית. העובדה שעדיין לא הוקמה מדינה בדואית בדרום הארץ, היא בחזקת נס, אך לא לעולם חוסן. בדומה לבדואים, הדרוזים מצפון הארץ, אשר קשרו את גורלם בגורל העם בישראל, שולחים את מיטב בניהם ובנותיהם לשרת בצבא, והכרת התודה שהם זוכים לה היא פקפוק תמידי בטוהר כוונותיהם ונאמנותם.

מיעוטי ארץ הקודש חשים בכל יום שיכולתם להשפיע על סדר היום הכלכלי והחברתי מצטמצמת. לא רחוק היום בו יתייאשו מהממסד, שאינו משרת את מטרותיהם, ויזנחו אותו לטובת ניהול ענייניהם באופן עצמאי.

דבריו של שר החוץ ליברמן ביחס לשאיפות טריטוריאליות של הפלשתינים בארץ מדויקים, אך מתעלמים מהגורמים שמובילים לכך - והוא וחבריו לממשלה בראשם. דין אחד ליהודים ואחר למיעוטים, תפיסות משיחיות-פשיסטיות לפיהן "העם נבחר" קיים בכדי לממש את מטרתו הייעודית, ולשם כך דורש את הטריטוריה שלו, תוך הפיכת אויבו לדמון מסוכן המעכב אותו במזיד, בעלות דמיון מצמרר לרוחות רעות בהיסטוריה.

במידה שנתעלם, תהיה זו שעת מבחן לחוסנה הלאומי של החברה, ולמוסר של המוסד הפוליטי. האם לפנות לדרך האלימה למיגור המבקשים עצמאות, כמו ביוגוסלביה? או שמא לאפשר זאת? כיום יש באפשרותנו למנוע את הפילוג והשסע שבכוחם להביא להכרעות מסוג זה. במוקדם או במאוחר, עלולה להגיע השעה בה יזעקו כל ראשי החברה הערבית בישראל: "גוואלד". לא בכוח זרוענו למנוע זאת, אלא בחוכמתנו.