60 שנה לגל"צ: חד-צדדיות, קצת טוב ויהירות

1.

60 שנה לגל"צ והצניעות מעולם לא הייתה רחוקה מאתנו. אנחנו ואפסֵנו עוד. אנחנו עשינו, שידרנו, יצרנו, המצאנו, קידמנו, פיתחנו, זכרנו, ראיינו, צחקנו, יצאנו, השמענו, הקלטנו, החדרנו, הכנסנו, מה אתם יודעים - היינו. כן, אבל איפה היו האחרים? בעיקר הקשיבו ופעמים רבות התפוצצו. כי מה עם החלק השני של המשוואה: הִדרנו, הוצאנו, פילגנו, ראיינו רק אנ"ש, התייחסנו רק לדעות מצד מסוים במפה הפוליטית, חטאנו ביהירות, בהתעלמות מציבור ענק, בהגחכה שיטתית של אידיאולוגיה יריבה מבחינת קובעי הטון בתחנה? אה, זה? טוב. שכחנו.

2.

60 שנה לגל"צ. גם דברים טובים יש לומר על התחנה. בתחום התרבות וגם שימור ישראליות מסוימת. תוכניות טובות כאלו ואחרות. אבל את זה עשו בשבועות האחרונים עד לזרא. לא שמענו ביקורת. גם לא התפתח שיח ביקורתי רציני ומקיף ביחס למנדט השבוי של התחנה הצבאית שהפכה - לפחות בכל הקשור לשידורי האקטואליה שלה - תחנה המזוהה באופן חד ובוטה עם צד אחד, קטן, במפה הפוליטית.

3.

המתסכל הוא, שפרנסי התחנה עושים רושם כאילו אינם מבינים מה רוצים מהם. חלקם ממולחים דיים להתעלם מקולות הביקורת ולהפטיר מתחת לשפמם "אל תבלבלו את המוח". אבל חלקם מסתכלים על שדרנים כמו רזי ברקאי, אילנה דיין, רינו צרור, יעל דיין, טלי ליפקין-שחק, מיכה פרידמן ועוד ועוד - כאל קונסנזוס. ממש המיינסטרים הישראלי. ולא היא! כולם נמצאים משמאל למפה הפוליטית, כולם אינם אובייקטיביים בלשון המעטה, כולם מקדמים סדר יום פוליטי במינון כזה או אחר בתוכניותיהם.

4.

בשבוע שעבר התראיין רזי ברקאי בתוכניתו של קובי מידן והשתבח בפניו שדווקא בגלל שהוא "לא איש ארץ ישראל השלמה" (הגדרה ארכאית) הוא מקפיד לתת פתחון פה רב יותר לאנשי ימין. וואוו. עד שאנשי ימין מתראיינים אצלו, הם מתראיינים בהקשר שברקאי קובע, ולא למשל כפרשנים, ובטח שלא כנותני עדות מהימנים. השאלה היא מה הם נושאי השידור, מי ה"עדים", ומי מאירים ומעירים.

5.

במשך שנים שידר רפי רשף בשמונה בבוקר ובכל יום היה מתייעץ עם "פורום פרשנינו", שאכן, כמה אירוני, היה מורכב רק מ"פרשנינו", כלומר רק עיתונאים בעלי עמדות שמאל או שמאל קיצוני. הציבור נאלץ לשמוע את אותם אנשים לא רק בטלוויזיה ובעיתוניהם, אלא גם בגל"צ. אותם אנשים, אותן דעות, אותה פריזמה פוליטית צרה, בקיצור, אותו שבט.

6.

הנה, רק אתמול מִחזר ברקאי את הנושאים הידועים של רצח רבין. גם הדוברים מוחזרו. השיח נותר שיח פנים-שמאלי: רזי ברקאי כנציג "מחנה השלום" בתקשורת, רחל רבין, אחותו של יצחק רבין, וכמובן מרדכי קרמניצר וידידיה שטרן - שניהם מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. מה? חסרים דוברים מוכשרים בצד השני? האם לדמוקרטיה הערומה יש דוברים קבועים? בשעה השנייה החליט ברקאי לגוון - הוא ראיין במאי סרט על תנועת השמאל "דור שלם דורש שלום" ואת אחד המייסדים שלה, וביחד הם קוננו על היעלמותו של "מחנה השלום".

7.

אלו אינם מקרים בודדים. מדובר בשיטה המשותפת כמעט לכל אנשי מחלקת האקטואליה של התחנה הצבאית, העושים במשאב ציבורי כבביתם האידיאולוגי.

8.

60 שנה לגל"צ ו-15 שנה לרצח רבין. המחלות שאפיינו את ישראל לפני כ-15 שנה והביאו לרצח, נותרו על כנן. ולא, אינני מתכוון לכותרות המתחסדות על "פשיזם" ו"גזענות" ושאר מצוות היום; אני מתכוון להיעדרו של דיון רציני ולגיטימי בסוגיית השלום, בעובדה שבשנתיים שקדמו לרצח הושתק כל ניסיון לדון בבעיות המכריעות של הסכם אוסלו, בהשתקה השיטתית של קולות רציניים שביקשו להתריע בשער על סכנות ההסכם, ובעובדה שהשתקה עקבית זאת הולידה לבסוף בשולי המחנה את הרוצח שעשה מעשה. האלימות הייתה גם תוצר של היעדר הלגיטימציה לביקורת. הדברים לא תוקנו עשר שנים מאוחר יותר בסיפור ההינתקות; גם כאן הושתק כל ניסיון לדיון רציני בסכנות - שהוכחו אחר-כך כנכונות - של תוכנית העוועים החד-צדדית הזאת. נו, התשוקה להכניס לאלה ש"רצחו את רבין ואת השלום" גברה על קול ההיגיון. ספרו זאת לפרנסי גל"צ.