ראש הרשות הפלשתינית מוכן, בטובו כי רב, לדבר על האפשרות של הכרה בישראל כמדינה יהודית בגבולות 1947. למי שאינו מבין, מדובר על תוכנית החלוקה. למי שאינו זוכר, התוכנית הזאת העניקה למדינה הערבית את רוב הגליל, את הרי יהודה, את הדרך לירושלים ואת דרום מישור החוף; ירושלים נועדה להיות עיר בינלאומית; המדינה היהודית למעשה בותרה לשניים, מאחר שנקודת החיבור בין חלקה הדרומי לצפוני הייתה ברוחב של כמה קילומטרים.
מי שדחה את תוכנית החלוקה היו הפלשתינים ומדינות ערב, אשר כדרכם פנו מיד לדרך האלימות, וכך למחרת ההצבעה באו"ם פרצה מלחמת השחרור. זה היה כמובן נס מבחינתנו, כי הקמת המדינה בגבולות החלוקה הייתה חורצת את דינה לחנק – הן חיצוני בידי המדינה הערבית, והן פנימי בשל העדר כל בסיס כלכלי וגיאוגרפי לקיומה וליישוב העולים.

דבריו של אבו מאזן מלמדים על כוונותיו האמיתיות. גבולות 1967 הם רק השלב הראשון בדרך לגבולות 1947, שהם רק שלב ראשון בדרך להשמדת מדינת ישראל. תורת השלבים של אש"ף חיה וקיימת.

נבחרת הכדורגל שלנו הופיעה בצורה מבישה במוקדמות אליפות אירופה וכתוצאה מכך צנחה 20 מקומות בדירוג העולמי עד למקום ה-56.

הדאבליסטית שלנו הובסה בידי קבוצה המצויה במקום ה-16 בליגה הגרמנית, ולאחר שלושה משחקים בליגת האלופות היא עם אפס נקודות ויחס שערים 8:2 – המאזן ה-30 בטיבו מבין 32 קבוצות.

משחק בליגת העל פוצץ לאחר שאוהד תקף קוון. אוהדים התפרעו בסיומם של עוד שני משחקים. כל זה אירע בתוך שבוע. ואבי לוזון בטוח שהליגה שלו היא השישית בטיבה באירופה.

עבריין בנייה סדרתי נדון השבוע לשבעה חודשי מאסר בפועל. שלושה ימים קודם לכן נדון אלכסיי פרנקל לשנתיים מאסר בפועל, לאחר שהורשע בהריגה. פרנקל נהג כאשר הוא שיכור כלוט (690 מ"ג לליטר אוויר; רף השכרות הוא 400 מ"ג) ודרס למוות אשה. זה מה ששווים חיי אדם במקומותינו: שנתיים מאסר.

הענישה המגוחכת הזאת היא פרי עיסקת טיעון בין המדינה לבין ההגנה. הענישה המגוחכת הזאת היא עשירית (!) מהעונש המירבי הקבוע בחוק על עבירת ההריגה. ואחר כך המדינה תספר לנו שהיא נלחמת בתאונות הדרכים. והאם צריך לומר משהו על הפרופורציות העקומות והמעוותות של בתי המשפט?

כרמלה מנשה איתרה במהירות ובקלות את העובדת הפיליפינית הנעדרת של משפחת ברק. מה שמלמד, שגורמי האכיפה לא עשו מאמץ רציני – ואולי לא עשו מאמץ כלל – לאתר את העדה החיונית בטרם מיהרו לסגור את התיק נגד שר הביטחון ורעייתו. מה שמעורר חשש כבד מאוד, שקודם כל הם החליטו ואחר כך חיפשו את הנימוקים.

כבר כתבתי השבוע שהנימוקים הללו אינם עומדים במבחן ההיגיון; כעת מסתבר שהם גם לא עומדים במבחן ההגינות.

ובכלל, תראו אצל מי נתפסו עובדים זרים בלתי חוקיים (רשימה חלקית): עפרה שטראוס, מירי בוהדנה, אלי לנדאו, אירינה ורמי שלמור, אהוד ברק, נוני מוזס, פנינה רוזנבלום, צבי אגמון. אלו לא רק אנשים מפורסמים; אלו אנשים עשירים, חלקם עשירים מאוד, אשר יכולים בלי כל בעיה להעסיק עובד ישראלי ולשלם לו כחוק את כל המגיע לו. אך מתברר, שכעומק הכיס – כך עומק הקמצנות.

גם ההתגייסות של ה"שמנה וסלתה" למען ילדי השוהים הבלתי-חוקיים נראית פתאום באור שונה. האם הם באמת דואגים לילדים הללו, או שמא הם דואגים לעצמם? האם כל עניינם אינו אלא בהמשך אספקת העובדים הזולים לעצמם, עובדים שניתן לנצל, עובדים שלא צריך לשלם להם כמו שצריך?

מחזירים את הצביון הישראלי – הבטיחו לנו ראשי מכבי תל אביב. בתבוסה אמש (ה', 21.10) לקאחה לבוראל, שיחקו הישראלים 98 מתוך 200 דקות (40 דקות כפול חמישה שחקנים) וקלעו 34 מתוך 78 נקודות. טוב, לפחות התוצאה הייתה ישראלית מאוד.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לנקוט צעדים משפטיים או מינהליים נגד המעורבים בפרשת האזנות הסתר לחיים רמון. החלטתו של מייק בלס עומד בניגוד מפורש להמלצתו החד-משמעית של מבקר המדינה, ומעוררת כמובן את השאלה מה היה קורה אילו הסיפור היה הפוך – אם נאשם/סניגור היו מעלימים מידע מהמדינה.

מה שיותר מטריד מהשאלה, הוא המסקנות העולות מהחלטתו של בלס. אם לא מענישים – סימן שהמעשה לא היה פסול. אם המעשה לא היה פסול – סימן שהוא מהווה נורמה ראויה. אם הוא מהווה נורמה ראויה – סימן שנוהגים כך בעוד מקרים. אם נוהגים כך בעוד מקרים – מותר לנהוג כך גם בעתיד. אם ינהגו כך גם בעתיד – מוטב לסגור כבר עכשיו את בתי המשפט.

תשמעו את הנימוק של יהודה וינשטיין לדחיית הבקשה לזיכויה של מרגלית הר-שפי: אותה בקשה בדיוק כבר נדחתה לפני שנתיים בידי מני מזוז; דבריהם של ראשי השב"כ לשעבר, כרמי גילון ועמי איילון, לפיהם הר-שפי לא ידעה על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין – אין בהם חידוש.

היגיון מופלא. לפי זה, אין טעם בהגשת ערעורים, שהרי החלטה כבר התקבלה. גם במקרה הזה קשה מאוד להשתחרר מהרושם, שהיועץ המשפטי קיבל את ההחלטה מראש ואחר כך חיפש את הנימוקים, מטופשים ככל שיהיו.

זה גם מחזק את הצורך בהקמת גוף חיצוני שיפקח על הפרקליטות. שהרי מי יעשה זאת? הפרקליטות עצמה, כפי שאנו רואים כמעט מדי שבוע, רחוקה מלהיות נקייה מפניות ואינה מסוגלת להודות בטעויותיה. בראש בית המשפט העליון עומדת פרקליטת המדינה לשעבר. נציב התלונות על שופטים אינו יכול להורות על משפטים חוזרים. שר המשפטים עוסק רק בצדדים הפוליטיים. לכן נשארנו רק עם אפשרות אחת: גוף חיצוני אובייקטיבי ומקצועי.