האם איבדנו את רוח ההקרבה?

אין הבדל מהותי בין הצורר מאירן ובין מנהיגי מדינות ערב. אלה כמותו שואפים לסלק מתוך המרחב הערבי את ה"התנחלות" היהודית שנקראת מדינת ישראל. הם רואים בנו נטע זר בדיוק כפי שערביי חברון מסתכלים על היישוב היהודי בעיר. אלא שאירן ושלוחותיה מדברות על השמדת ישראל כאן ועכשיו, ואילו ה"מתונים" חותרים להשיג את היעד הזה בתהליך ארוך שבו יחלישו אותנו וידחקו אותנו אל הפינה.

ראו איך התייצבו כל "שוחרי השלום" נגד הדרישה הפשוטה והטבעית להכיר כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. כל השנים הם הניפו את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". ממשלת ישראל, באיוולתה, נכנעה לתעמולת-הכזב הזאת והסכימה לכונן מדינה בעבור 'העם הפלשתיני'. היא ביקשה רק דבר אחד, שהערבים יקבלו את הצד השני של המשוואה – מדינה לעם היהודי. התשובה ניתנה בבירור: לעולם לא נכיר בכם כבמדינת העם היהודי.

יש להם סבלנות. ינגסו מאיתנו עוד ועוד חלקים. יקימו חלילה מדינה עוינת בתוך ליבה של ארץ-ישראל. אחר-כך יעוררו מחדש את החלטת האו"ם על גבולות החלוקה, שכיום מחזיקים אותה על אש קטנה. בינתיים יחזקו עוד יותר את ערביי ישראל להיות גיס חמישי לוחם. בעזרת 'שוחרי הדמוקרטיה' מתוכנו יהפכו את המדינה ל"מדינת כל אזרחיה". מדוע יסכימו אפוא שזו מדינה יהודית?

צוררי ישראל מדברים על קיצה הקרוב של ישראל (היוֹ-לא תהיה) משום שהם מריחים את החולשה הזאת. הם שומעים את קולות ההתבכיינות לנוכח כל קרבן שאנו נדרשים להקריב. הם רואים את התקשורת הדוחקת במקבלי ההחלטות להיכנע לכל לחץ ולכל תכתיב. הם מבינים כי עם שאינו מוכן להתאמץ, לסבול, להילחם ולשלם מחיר – לא יוכל לשרוד במציאות העוינת שסביבו.

אויבי ישראל רק שוכחים כי לא התקשורת וקולות ההתבכיינות הם המייצגים הנאמנים של רוח העם היהודי. אנחנו עם שהווייתו מתחילה במסירות-נפש, ושההקרבה היא תמצית קיומו לאורך אלפי שנים. המופת העומד לנגד עיניהם של יהודים בכל הדורות הוא עקֵדת יצחק, שעליה אנו קוראים בפרשת השבוע. זו תמצית מסירות-הנפש היהודית, שאין לה גבולות, והמבטאת נכונות למסור את כל היקר והאהוב למען אמונתנו.

אין אדם שאינו רוצה לחיות תחת גפנו ותחת תאנתו ולגדל בשלווה את בניו ובנותיו, אבל רק מי שמוכן להילחם על כך, לסבול ולהתאמץ – ישיג זאת. אילולא מסירות-הנפש היהודית, כבר מזמן לא היה נותר מאיתנו זכר. יהודים מסרו את נפשם כנגד היוונים וכנגד הרומאים. הם הסכימו להיות מגורשים מספרד, בשעה שיכלו לקנות את השקט והשלווה בהמרת דתם. אבל בזכות מסירות-נפשם אנחנו חיים וקיימים.

את הנחישות היהודית הזאת עלינו לטפח ולהנחיל לדור הצעיר, עד שתפרוץ ותקרין בבהירות לעיני העולם כולו. ונזכה כי הקב"ה יפר את עצת אויבינו, כלשון הפסוק: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל".

המאמר מתפרסם בגיליון השבת של "שיחת השבוע"