במדינת הגנבים

הנוכלות בישראל מרקיעה באחרונה שחקים. ממדיה הגיעו לשיאים חסרי תקדים, ללא בלמים ובלי גבולות. מים רבים כבר זרמו בירקון המעופש מאז שביאליק נכסף כל-כך לגנב העברי הראשון, כשעכשיו הוא יכול רק להתהפך בקברו למראה הנוכלים המרובים שמסביב.

מגרשי-חניה למכוניות, שבעליהם גובים מנהגיהן כסף מלא בימי-חול, משמשים בשבתות כר-פעולה נוח למסחטת-כספים, כאשר אלמונים משתלטים עליהם ללא היסוס ומפילים בפח את מי שנכנסים לתחומם, אף שאלה אמורים להיות חופשיים מתשלום.

בתחנות הדלק מתרבים המקרים שבהם נהגים נמלטים מהן בלא לשלם עבור התדלוק, כשהם מנצלים רגע של היסח-דעת מצד המתדלק. הוא הדין במסעדות עמוסות, בעיקר בסופי-שבוע, כאשר סועדים לא מעטים ממלאים את בטנם בכל טוב, ואחר-כך, כשמגיע מועד התשלום עבור הארוחה, הם נעלמים, פתאום, כלא היו, מעינו הבלתי-פקוחה של המלצר, כאילו בלעה אותם האדמה. מוישה זוכמיר!

כשהנוכלים חוגגים

באירועים חגיגיים באולמות-שמחה נוטלים חלק גם כאלה שאינם קרואים לחגיגה. מי בכלל שם לב אם אתה מצד החתן או הכלה, או משתייך למשפחתו של בר-המצווה. העיקר שאוכלים מכל טוב הארץ ומיד אחר-כך אפשר להסתלק.

במרכולים ניתן למצוא אותו מצרך בשני מחירים שונים, אף שהם זהים לחלוטין. במקרה שכזה זכאי הלקוח לשלם את המחיר הנמוך מבין השניים, אלא שבמרבית המקרים אין הוא ער דיו להבחין בכך.

מי שמושך כסף מן הכספומט באמצעות כרטיס האשראי שלו עלול לגלות, במוקדם או במאוחר, שיש לו שותף אלמוני בחשבון: זה שהזין קודם לכן את הכספומט במצלמה זעירה וחבויה בתוך הקרביים שלו. אבל לשיא (ישראלי בלבד!) מגיעה הנוכלות בשימוש חופשי-חופשי בכרטיס לכל דיכפין, באשר בארץ שלנו יכול כל אחד לחתום, באין מפריע, על הכרטיס האישי של מישהו אחר מבלי לחשוש שמישהו בכלל יבדוק את חתימתו.

ואחרונים-אחרונים, לא חביבים, דלתות-ביטחון, כספות ביתיות ושלטי-אזעקה של מכוניות, שערכם כיום שווה כקליפת השום. בסופו של דבר, אין דלת, כספת או שלט שלא ניתנים לפריצה, כשידיה של המשטרה אזוקות וכשהנוכלים רק חוגגים.