פקיד מכור לסם החשיפה

יש לי "ידיד", עורך-דין בהשכלתו, שרוב הציבור כלל אינו יודע מיהו, אף ששמו מככב בתקשורת לעתים מזומנות, והוא ממלא תפקיד בכיר במשרד ממשלתי חשוב המופקד על התחום הנוגע לחייו, לקיומו הפיזי ואולי אף לבריאותו של כל אחד מאזרחי ישראל. ה"ידיד" הזה נושא על כתפיו תואר רב-רושם של סמנכ"ל או אפילו ראש אגף שאמור לפקח על טיב השירותים שכולנו צריכים לקבל במימונה של המדינה.

ה"ידיד" הזה שלי עודנו איש צעיר יחסית ועיקר עניינו להתקדם בחיים. התקדמות כזו פירושה תפקיד בכיר יותר ששכר נאה בצידו, גבוה בהרבה מהשכר לו הוא זוכה כיום. כיוון שאין זה סביר שהחבר הזה יוכל לטפס, רק בכוח כישוריו הפקידותיים, לתפקיד שר הבריאות, למשל, ואפילו לא לתפקיד של השר לאיכות החיים, האופציה הכמעט בלעדית שאליה הוא יכול לשאוף היא משרת מנכ"ל של חברה ממשלתית או אפילו מנכ"ל גוף ציבורי המעניק שירותים - משרה ששררה ושכרה בצידה.

מה יכול פקיד בכיר כמו ה"ידיד" הזה שלי לעשות כדי ששמו יעלה על שולחן הדיונים לקידום עתידי? הוא חייב, כנהוג במקומותינו, לייצר לעצמו שם טוב בתקשורת. ואיך עושים זאת? מאמצים עיתונאי או עיתונאית אל חיק השלטון והמידע הראוי לפרסום - ומוסרים לו ו/או לה, חומרים בלעדיים מתחום העיסוק הממלכתי. כולם עושים כך ולמה זה ייגרע חלקו של בכיר כמו ידידי המלומד?

ואכן, הפקיד השאפתן הזה אימץ אל חיקו כתבלב/ת חצר הזוכה לקבל פירות נאים מן הגינה הציבורית של המשרד בו הוא משמש כ"פקיד בכיר". וכך זוכים "אנשים חושבים" ליהנות מסיפורים "בריאים" ששמו של "המפקח" שזור בהם לתפארת. ואין צורך להיות מומחה לתקשורת כדי שהקורא הממוצע יבין מה מקור הטוב והשפע התקשורתי העולה כל בוקר על שולחנו.

על-פי החוק והנהלים המקובלים במשרדי הממשלה, ה"ידיד" הזה שלי איננו בעל הזכויות על המידע שהוא נושא באמתחתו. על-פי ההוראות שאותן מכיר היטב הבכיר המלומד הזה, הוא חייב לקבל רשות מן הממונים עליו להפיץ את המידע. אך מי הוא זה במקומותינו השומר על החוק והמקפיד על המותר והאסור? ובימים אלה, בהם איש הישר בעיניו יעשה, מי הוא זה שיעז לומר לבכיר כמו ה"ידיד" הזה, שיואיל לבקש רשות לפרסם מידע בשעה שהוא יכול לסחור במידע כזה מבלי לתת את הדין על הפרת החוק?

מצב זה, שבו כל הצדדים נהנים - הפקיד הבכיר מטפח ומאדיר את שמו, וכתבלב החצר שלו זוכה בסקופים - הופך את העיתונאי המודלף ממי שאמור להיות אובייקטיבי בעבודתו, לסוחר המשרת את האינטרסים האישיים של מדליפו. האם אפשר להעלות על הדעת שעיתונאי-חצר שכזה יכתוב אי-פעם נגד מקור המידע הכמעט בלעדי שלו? זה ממש בלתי סביר. התוצאה המעשית של אנומליה עיתונאית כזו, פשוטה ורעה: כתבלב החצר הזה, במקום לשרת את האינטרסים של קוראי עיתונו כצרכני מידע, משרת את האינטרסים הצרים של המדליף המרכזי. עיתונאי מן הסוג הזה - אם אפשר להעניק לו את התואר החשוב "עיתונאי" - לעולם גם לא יטרח לבדוק ולוודא מה המטרה האמיתית המסתתרת מאחורי ההדלפות ומה הסיבה האמיתית למסחר של תן (את שם המדליף בעיתון) וקח (את המידע הבלעדי). כך הופך הכתבלב/ת להיות "קול אדוניו" העוטה עור של כאילו "נמר" ומשרת אינטרסים לא-לו, המסוגל אפילו להפוך סיפורי מעשיות רכילותיים לכאילו-אמת.

עיתונאי מן הסוג הזה וה"מידע" שהוא מוכר לציבור, מזכיר במידה רבה את סיפורי "אימא אווזה" אשר במסורת הספרותית הצרפתית, למשל, היא שם-דבר לזקנה טרחנית המגעגעת וממחזרת את אותם סיפורי מעשיות חסרי-חשיבות. בשפה הגרמנית מכונה הטרחנית הזוGanz (אווז).

מזה חודשים רבים עוסק משרד מבקר המדינה בביקורת על אחדים מאותם מאות גופים ציבוריים הנתונים, שלא בטובתם, תחת שרביט ביקורתו הבלתי נלאית של המבקר. סביר להניח כי כשיגיע המועד המתאים, יעלה בגורל התור של התחום שאותו מכסה הכתבלב/ת והציבור המשתאה יזכה להיחשף למה שמתרחש, לכאורה, בחדרי החדרים של הגוף הציבורי המבוקר, על-פי ממצאיו של הרופא הציבורי, דוקטור מיכה לינדנשטראוס. סביר להניח כי המבקר יציג בצורה לא מחמיאה את פרשנותו למחלות של מי שאולי יידרשו להסביר ולתקן את מחדליהם. האם לא יהיה זה סביר להניח גם כי אדם כמו ה"ידיד" שלי, שהמדינה משלמת את משכורתו כדי שישגיח ויפקח על הגופים שאת תחלואיהם מבקש לחשוף המבקר לינדנשטראוס, הרודף אחר תהילת הכותרות - ייתן את הדין על מחדליו? האם לא יהיה זה הגיוני וראוי לתבוע כי גם ה"ידיד" הזה שלי יידרש להסביר - איך קרה הדבר שתחת פיקוחו ואחריותו, ובעת המשמרת שלו, התרחשו "מעשים שלא ייעשו"? או אולי הוא לא יתבקש להסביר דבר, כי תעמוד לו ההגנה של אותו כתבלב/ת חצר שזכה במשך שנים ליהנות מפרי גנו השופע של ידידי האמור להשליט סדר בבלגן, ואולי גם לפקח על רמת השירותים שצריך לקבל האזרח?

השימוש המסחרי במידע כדי להאדיר את שמו של המדליף המבקש לממש את מטרתו האסטרטגית ולהתקדם בחיים, דומה להתמכרות לסמים. ככל שהמשתמש מרבה לצרוך את הסם, כך הוא הופך למכור חסר-שליטה המתאווה לעוד ועוד. כשכל רצונו הוא להשביע את הרעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו. ממש כדברי חז"ל: אבר קטן יש לו לאדם - 'משביעו' (מי שממלא את תאוותו) - 'רעב', תאב יותר; ו'מרעיבו' (מי שמונע ממנו את מילוי תאוותו) - 'שבע', אינו תאב.

ואם כבר בדברי תורה עסקינן, חשוב שכל מי שיבקש, בעתיד, לשכור את שירותיו של ה"ידיד" הזה שלי, יעיין היטב בדברי הנביא יואל: נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת, הֹבִישׁ, דָּגָן; כִּי אֵשׁ, אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר וְלֶהָבָה לִהֲטָה כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה - כדי שכישוריו של ה"ידיד" הזה לא יביאו תחת כנפיו סכנה של מחלות חמורות העלולות למוטט את כל הגן נושא הפרי הטוב.