צמיחתם ודעיכתם של פיגועי ההתאבדות

עם פרוץ האירועים האלימים של האינתיפאדה השנייה היו מעורבים אנשי פתח דווקא - שהיו חלק ממנגנוני הרשות הפלשתינית - בהתנגשויות האלימות עם צה"ל או שירו באזרחים ישראלים (5). לצדם החלו לפעול בהדרגה אנשי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שחלקם הגדול היה עצור בידי כוחות הביטחון של הרשות בעקבות לחצה של ישראל על ערפאת לאחר הגל הגדול של פיגועי ההתאבדות בשנים 1996 ו-1997, אך שוחררו בהדרגה ממקומות כליאתם לאחר פרוץ האינתיפאדה. פעילים אלה גיבשו עם חבריהם לארגון את התשתית שהפעילה מחדש את טרור המתאבדים באופן גובר והולך. כך, לאחר פיגועי התאבדות מעטים שביצעו חברי חמאס והג'יהאד האיסלאמי בשלהי שנת 2000, שלא גרמו אבידות בנפש בצד הישראלי, החלו ארגונים אלו, ובעיקר חמאס, לשגר באינטנסיביות מתאבדים לערי ישראל. פעילות זו הגיעה לשיאה בשנים 2003-2001.

בשנת 2002 הצטרפו למעגל משגרי המתאבדים גם אנשי פתח, שלא הפעילו קודם לכן מתאבדים ושחלקם הגדול נמנה עם כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית. ראשית פעילותם זו בוצעה כפרץ של נקמה בעקבות פעולת סיכול ממוקד שביצעה ישראל נגד אחד מחבריהם - ראאד כרמי, שהיה מבוקש בישראל על פעילות טרור שביצעו הוא ואנשיו בפקודתו, ובכלל זה ניסיון כושל שלו לשגר מתאבד (6). לצד הרצון לנקום את הפגיעה בראאד כרמי ניצלו חברי פתח המיליטנטים מדרג הביניים הצבאי, רובם אנשי מרוואן ברגותי, את ההזדמנות שנקרתה בדרכם כדי להתחיל לנהל בעצמם מערכת של פיגועי התאבדות, שתעניק יוקרה רבה למפעיליה בעיני יריביהם מחמאס ומהג'יהאד האיסלאמי ובעיני הציבור הפלשתיני השוחר נקם בישראל. בכך גם ביטאו אנשי פתח הללו את מחאתם על חולשת הדעת שגילה ערפאת בהתנהלותו מול ישראל בעימות הצבאי המסלים, על שלא שילבם בהנהגת פתח וכן על הצבתם של אנשי "הגווארדיה הוותיקה מתוניס" בעמדות הפיקוד של המנגנונים הצבאיים של פתח ושל הרשות הפלשתינית (7).

ככל שגבר מעגל האלימות ורבו הנפגעים בצד הפלשתיני בעקבות היד הקשה שנקטה ישראל לנוכח גל המתאבדים ששטף את עריה, כן עלה מספר המתנדבים שביקשו להשתתף בפעולות כאלה. שלא כמצב בתקופת אוסלו, אז נבחרו המתאבדים ממאגר מצומצם של חברי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, והם נזקקו לפעולות הכנה ממושכות יחסית, בתקופת האינתיפאדה יכלו ארגוני הטרור לברור מקרב המתנדבים הרבים את המועמדים שנראו להם כמתאימים ביותר לבצע בדבקות את משימתם. נראה היה כי ככל שגברה האלימות ההדדית ומעגל הנפגעים הפלשתיני התרחב, כן גדל מספר המתנדבים ונוצר מצב שהמתנדבים, אשר כמה מהם לא נמנו כלל עם ארגוני הטרור, "גייסו" בעצמם את משלחיהם, במקום להיפך. זמינותם של המתנדבים וגישתם הקלה יחסית אל המשלחים תרמו להפיכתה של "תעשיית המתאבדים" לקלה לביצוע ו"זולה". יתרה מזאת, בכל הנוגע לפיגועי התאבדות, באנתפאדה השנייה הלכו והיטשטשו ההבדלים האידאולוגיים בין הארגונים חמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני, פתח והחזית העממית לשחרור פלשתין. השימוש הרב בפיגועי התאבדות הוביל ליצירתם של מיתוסים חדשים, ובהם המתאבדים, אשר נתפסו כמקריבים את טובתם האישית למען הכלל, הפכו לגיבורים, וארגוני הטרור נתפסו כבעלי עָוצמה רבה ויכולת מוכחת להתמודד עם ישראל ולפגוע קשה בישראלים. עד מהרה למדו הפלשתינים כי עצמת האִסְתִשְהַאד (ההקרבה העצמית בדרך האל) חרגה אל מעבר להיותה "רק" מכשיר לגרימת כאב, הרס ומוות לישראלים, ונעשתה נשק פסיכולוגי בלחימה נגד ישראל בשל יכולתה להטביע את חותמה המאיים על הביטחון העצמי ועל המורל של הציבור הישראלי. השפעתה אף חרגה מעבר לגבולות ישראל, ולכדה את תשומת לבה של דעת הקהל האיסלאמית והעולמית למצוקות הפלשתינים.

בצדו האחר של המתרס, בגלל פיגועי הטרור הקשים התייאשו רבים בקרב הציבור הישראלי מהסיכוי להגיע לשלום עם הפלשתינים בכלל ומתהליך אוסלו בפרט, והתמיכה הציבורית הגורפת במדיניות השלום של ישראל, שבוטאה בהסכמי אוסלו, התערערה. התברר כי לאסטרטגיית האיסתישהאד יש השפעה ניכרת על היכולת - או ליתר דיוק על חוסר היכולת - ליישם תהליכים אסטרטגיים לקראת הסדר מדיני בדרכי שלום.

להבדיל מתקופת אוסלו, אשר במהלכה, ועד אמצע שנות התשעים לפחות, ראתה ישראל בשיתוף הפעולה הביטחוני עם הצד הפלשתיני מרכיב חשוב בהתגוננותה מפני טרור המתאבדים, באינתיפאדה השנייה התבססה המדיניות הביטחונית של ישראל על ההנחה כי הרשות הפלשתינית לא תפעל בנחרצות נגד טרור המתאבדים ועל ההבנה כי גורמים בתוך הרשות הם שותפים פעילים בתכנונו ובביצועו. אם כן, מדיניותה של ישראל בזמן האינתיפאדה השנייה התמקדה בפעילות שהחלה במעצרים ובסיכולים ממוקדים תכופים נגד טרוריסטים מבוקשים בדרגי השטח, והסלימה עד פעולות ממוקדות נגד מפקדי הארגונים ומנהיגיהם. מדיניות זו, שננקטה בשל המספר העצום של פיגועי התאבדות וריבוי הקורבנות בצד הישראלי, גררה הסלמה בכמות פעולות הנקם מהצד הפלשתיני והגבירה את המוטיבציה בקרב צעירי פלשתינים להצטרף לארגוני הטרור ולבצע עוד ועוד פעולות התאבדות.

פיגועי ההתאבדות נתפסו בישראל כניסיון לכפות סדר יום פלשתיני על ממשלתה באמצעות גרימת נזק בלתי נסבל, שיבוש חיי היום-יום בכל היבט שלהם וניהול מלחמת התשה נגדה. בשל כך נקטה ממשלת ישראל מדיניות שחתרה לשמירה על ניהול אורח חיים רגיל ככל האפשר ועל תהליך קבלת החלטות בסוגית הסכסוך הישראלי-פלשתיני שאינו מוכתב על-ידי מצוקה ולחץ. מדיניות הנגד נועדה כמובן בראש ובראשונה להגן על חיי אזרחיה, תוך כדי סיכול כוונות הצד הפלשתיני לבטל את הא-סימטריה בין הצדדים באמצעות טרור המתאבדים, שכונה לעתים "הנשק האטומי של החלש". בתוך המאבק המאתגר בטרור המתאבדים, שלֻווה ביד קשה, ניסתה ישראל לשמור על רמת הריסון הנדרשת ממדינה דמוקרטית המצויה בסוג כזה של לחימה, ובה בעת להותיר פתח לחידושו בעתיד של תהליך מדיני עם גורמי הרשות הפלשתינית.

באמצעות שילוב של אמצעי מגננה, כגון מודיעין מסכל מוצק לעצירת הפיגועים לפני ביצועם, אזורי ביטחון יעילים המבוססים על מאמצים מתואמים של הצבא, המשטרה, המשמר אזרחי, ובעיקר הקמת הגדר לאורך האזורים הפגיעים במעברים מהשטחים לישראל, עם אמצעי מתקפה המבוססים על מודיעין מבצעי שאִפשר את ניהולה של מערכת מעצרים וסיכולים ממוקדים נגד יוזמים ומבצעים של פיגועי ההתאבדות (8), הצליחה ישראל להתמודד עם האיום שהציגו יריביה - טרור המתאבדים.

משהבינו ארגוני הטרור המובילים כי פיגועי התאבדות מאבדים מהאפקטיביות שלהם כנשק קטלני, אינם מצליחים לשנות את מאזן הכוחות בין הצדדים ונזקיהם גבוהים מתועלתם הם ניסו למצוא חלופות, כך התברר בהכרזתם על התאהדיה במרס 2005 ובפנייתם לשימוש בקסאם. ישראל ראתה בהורדתם הדרסטית של מספר פיגועי ההתאבדות יעד אסטרטגי קונקרטי, שהתחייב מחובתה לשמירת ביטחונם ושלמותם של אזרחיה. במובן זה אפשר לראות בתוצאות המערכה הצבאית נגד טרור המתאבדים הצלחה ברורה. הירידה המתמדת במספר פיגועי ההתאבדות שבוצעו בעיקר בשנים 2001 (35), 2002 (53), 2003 (26) עד להורדתם למספר אפס בשנים 2009 ו-2010 (נכון לאמצע ספטמבר של שנה זו), היא הוכחה ניצחת לכך. מנגד, ברור כי בלימת פיגועי ההתאבדות התמודדה עם היכולת אך לא עם המוטיבציה לפגוע בישראל מצד המתאבדים ושולחיהם. גם בשנים שהסתמנה בהן מגמת ירידה במספר פיגועי ההתאבדות שבוצעו בפועל, משנת 2004 ואילך, נותרו מאות צעירים פלשתינים שביקשו להקריב את חייהם תוך כדי רציחתם של ישראלים. המערכה נגד טרור המתאבדים - שנתפסה בישראל כהצלחה - נזקפת לזכות כמה גורמים: א. החזרה לשטחים בעקבות "חומת מגן" (אפריל 2002), שהרחיבה את חופש הפעולה של צה"ל ושל גורמי הביטחון האחרים במצוד אחר מחוללי הטרור ומארגניו, תוך כדי שיפור ניכר ברמת המודיעין שהושגה בזכות הנוכחות בשטח; ב. הקמת הגדר שהציבה מכשול בפני תנועתם החופשית של המחבלים המתאבדים לתוך ערי ישראל; ג. השיפור שחל בתיאום ובשיתוף הפעולה בין גורמי הביטחון הישראלים, ייעול התגובה לנוכח התרעה על חדירת מחבלים וקיצור זמן התגובה לעצירתם בטרם יבצעו את זממם; ד. עליית המדרגה בדרג הנפגעים בקרב הארגונים עד רמת ראשי הארגונים שהובילה להרתעתם.

בצד הפלשתיני הדעות חלוקות בנוגע להצלחת האינתיפאדה השנייה בכלל ומתקפת המתאבדים בפרט. ביטוי בולט לכך היה אפשר למצוא בהתבטאותו של ראש הרשות אבו מאזן; הוא כינה את המהלך הצבאי של האינתיפאדה ונטישת המהלך המדיני של אוסלו "טעות היסטורית" (9). גם בקרב גורמי הטרור שהשתתפו באינתיפאדה ובשיגור מתאבדים נשמעו ביטויים שונים של חשיבה מחדש בנוגע לדרך ניהול המערכה, לא בשל חרטה מוסרית, אלא בשל מחיריה וטעויות שהתגלעו במיקוד טרור המתאבדים בישראל גופא במקום בחיילים ובמתנחלים שפגיעה בהם הייתה נתפסת כלגיטימית יותר (10). מנגד, נשמעו קולות אשר ראו במערכה הצבאית ובמחיר היקר שגבתה מאזרחי ישראל הצלחה אסטרטגית אשר נבעה מכך שלראשונה שילמה ישראל מחיר יקר בעבור הכיבוש הממושך של השטחים, ולא רק נהנתה מפֵרותיו (11). ניצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט בינואר 2006 בחירתו להרכיב את הממשלה הפלשתינית והפיכתו לגורם משמעותי ביותר בחיים הפוליטיים נזקפו על-ידי דובריו במידה רבה להוכחת נכונות דרכו, כמו שבאה להבנתם לידי ביטוי מוחץ במערכת טרור המתאבדים, שהוא היה מובילה הראשי.

לפיכך חמאס יכול לטעון כי אף שישראל אכן זכתה בניצחון טקטי במערכה הצבאית שניהלה נגד ההתקוממות הצבאית הפלשתינית בכלל וטרור המתאבדים בפרט, ברמה האסטרטגית הניצחון שייך לחמאס ולמי שדבק בדרך המוקאוומה. נראה כי חמאס החזיר את חרב טרור המתאבדים לנדנה והשהה את השימוש הנרחב בה לטובת שימוש נרחב ברקטות קסאם בזירת העימות בעזה. אי-אפשר לקבוע בוודאות כי הבחירה בשינוי טקטי זה נבעה בעיקר מן המחיר הכבד ששילם הארגון בהרוגים ובעצורים, לרבות חיסול בכיריו דוגמת השייח' אחמד יאסין ומחליפו עבד אל-עזיז רנתיסי או שמא נבע הדבר מהחלטתו להתמודד בזירה הפוליטית-מדינית, שחייבה אותו להשהות את פעילות הטרור הברוטלית הזו, אשר הייתה מונעת ממנו כל אפשרות להשיג תמיכה ולגיטימציה פוליטיות בינלאומיות. נראה כי הדבר נבע משילובם של האילוצים והשיקולים הללו.

אחד הלקחים המובהקים שאפשר ללמוד מטרור המתאבדים הפלשתיני באינתיפאדה השנייה הוא כי מדובר בכלי נשק אחד בארסנל רחב של דפוסי הפעולה העומדים לרשות הארגונים הפלשתינים. טרור המתאבדים הוכיח את יעילותו בפגיעה קשה בחיי אדם ובמורל הציבורי בישראל. הנכונות הקיימת בקרב צעירים בצד הפלשתיני להתנדב ולבצע פעולות כאלה גם בעתיד לא נגוזה, והפוטנציאל לשוב ולהשתמש בנשק זה קיים אם יפרוץ מעגל אלימות חדש באזור על-רקע קיפאון מדיני מתמשך או משיקולים ארגוניים אחרים. למרות מחיריו הכבדים בצד הפלשתיני, ההחלטה לשוב ולהשתמש בו היא עניין של בחירה מצד הארגונים הפלשתינים, והיא תושפע בוודאי גם הערכתם את מידת התמיכה שיזכו לה מצדו של הציבור הפלשתיני. מידת הצלחתם להפעילו ביעילות כה רבה, כמו שעשו בשיאה של האנתפאדה השנייה, תלויה גם ביכולתה של ממשלת ישראל ליישם את הידע ואת הניסיון שנצברו בקרב גורמי הביטחון שלה בהתמודדות המוצלחת עם טרור המתאבדים. יישום זה הביא בסופו של דבר לבלימתו של נשק זה משנת 2006.

זרעי טרור המתאבדים באינתיפאדה השנייה טמונים בשימוש הקודם שנעשה בדפוס פעולה זה בתקופה שבין 1993 לשנת 2000. בתקופה זו - שבמוקדה עמד ניסיונן של ישראל והרשות הפלשתינית לקיים תהליך מדיני, המוכר כתהליך אוסלו, אשר בסופו יהיה אפשר להגיע לפתרון הסכסוך ההיסטורי ביניהם שלא בדרך אלימה - ביצעו חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שהתנגדו לתהליך המדיני, יותר משלושים פיגועי התאבדות.

באפריל 1993, עוד לפני שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ולפני שהגיעה הנהגת אש"ף, ובראשה ערפאת, מתוניס לשטחים, פתח ארגון חמאס את סדרת פיגועי ההתאבדות, ומאוחר יותר ביצעו הוא והג'יהאד האיסלאמי כמה ניסיונות כושלים של פיגועי התאבדות נגד חיילי צה"ל בגדה ובעזה. לאחר הטבח במערת המכפלה בידי ברוך גולדשטיין בפורים 1994 הגביר חמאס, ובעקבותיו גם הג'יהאד האיסלאמי, את מאמציו להוציא לפועל פיגועי התאבדות כואבים בתוככי ערי ישראל. השימוש בטרור המתאבדים על-ידי הארגונים הללו נועד להשיג כמה יעדים: לנקום בישראל על פגיעות יוצאות דופן בפלשתינים (הטבח במערת המכפלה, חיסול "המהנדס" - יחיא עיאש), לקזז בא-סימטריה המובנית ביניהם ולצמצם את הפער הבלתי נסבל בעיני הפלשתינים באבידות הצדדים, ולקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלשתינית בראשות ערפאת לבחור בדרך המשא-ומתן המדיני עם ישראל ולהוכיח לציבור הפלשתיני כי דרכם - דרך המאבק המזוין - היא הדרך הנכונה והבלעדית להשגת שחרור פלשתין. בכך גם קיווה חמאס לבנות את כוחו כחלופה שלטונית ראויה לרשות. ככל שהוכיח טרור המתאבדים את יעילותו, כן הוא היה לדפוס הפעולה המועדף לתקיפת ישראל בידי הארגונים הללו גם בהמשך הדרך, בזכות היותו זול, קל יחסית לביצוע וקטלני במיוחד בתוצאותיו.

ההחלטה לצאת לפיגועי התאבדות נגד ישראל לא הייתה מובנת מאליה עבור הארגונים הפלשתינים האיסלאמיים. בראשית הדרך התקיים אצלם דיון תאולוגי הלכתי אשר ללגיטימיות של פיגועי התאבדות בשל השלילה הקטגורית באיסלאם של ההתאבדות האישית (אינתיחאר), החשש מפריצת האיסור הזה על-ידי התרת פיגועי ההתאבדות או ההקרבה העצמית (האיסתישהאד), ואף עידודם (3). ויכוח תאולוגי זה ליווה גם את הפעלתם המסיבית של מתאבדים פלשתינים בימי האינתיפאדה השנייה, ואף עורר פולמוס בקרב אנשי דת ברחבי העולם המוסלמי לנוכח ההתפשטות המהירה והנרחבת של טרור המתאבדים לאזורי סכסוך אחרים מחוץ לפלשתין, בייחוד לאחר פיגועי 11 בספטמבר. אף שבפועל זכו פיגועי ההתאבדות לתמיכה נרחבת, אשר התבססה על הצלחתם להכות בישראל ולגרום אבידות ניכרות בקרב אזרחיה, שהמצדדים ראו בהם חיילים לכל דבר גם ההכרח, לדידם, להגיב על האלימות מצד ישראל נגד האזרחים הפלשתינים ולהילחם בכיבוש כדי לשחרר את האדמות האיסלאמיות המקודשות תרם לתמיכה גורפת זו (4).

פיגועי ההתאבדות שבוצעו בערי ישראל - עפולה, חדרה, תל אביב, נתניה וירושלים - בתקופת "תהליך אוסלו", ובעיקר בשנים 1996-1994, גרמו אבידות ניכרות בקרב אזרחי ישראל, והוכיחו לפלשתינים בכלל ולארגוני הטרור שביצעו אותם בפרט, כי עומד לרשותם אמצעי יעיל וקטלני המסוגל לפגוע קשה בחברה הישראלית. הצלחה זו בלטה במיוחד על-רקע תחושת חוסר האונים שפשתה בקרב הפלשתינים לנוכח פערי הכוחות בין הצדדים וכן הפער חסר הפרופורציה במספר ההרוגים בשני הצדדים.

בתקופה שהיה נראה לציבור הפלשתיני כי תהליך אוסלו עשוי להשיג עבורו מדינה עצמאית, תמיכת רובו הייתה נתונה למי שהוביל אותו, ופיגועי ההתאבדות של גורמי האופוזיציה נתפסו ככאלה שהיו עלולים להכשילו, ולכן הסתייגו מהם; אולם ככל שנכזבה תוחלתם של הפלשתינים לראות במימוש תקוותם להשיג עצמאות מדינית ולהיפטר לאלתר מסממני הכיבוש הישראלי שהעיקו על חייהם, כן הבשילו בהדרגה התנאים לחידוש מעשי האלימות ולתמיכה בהתנגדות אלימה לישראל, ובכלל זה פיגועי התאבדות שהגיעו לכלל הבשלה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.