פוסט ציונות - אנא בכוח

כשיישאלו הישראלים הפטריוטים מה דעתם על אנטי ציונות, סביר להניח כי לפחות 90 אחוז מהמגזר היהודי ידחו את הרעיון על הסף. אבל אם וכאשר יוצע הרעיון במתכונת פוסט ציונית, שכן זוהי ברירת המחדל ביחס לשנה בה אנו נמצאים - רובם המכריע יתמכו נלהבות ברעיון.

אם אתם חושבים שזוהי אינה האמת, הבה נבחן את העובדות והנתונים. כן, אני יודע שהימין לא אוהב עובדות ונתונים, אבל בכל זאת ננסה. כשהרשות הפלשתינית מודיעה על אולטימטום בדבר התניית המשך השיחות בין הרשות וישראל בהקפאת ההתנחלויות, מיידית ממשלת נתניהו ושריה מגיבים בזלזול תחת הכותרת "יופי, זה מה שרצינו - סיום השיחות עם הערבים". ובהמשך אף מברכים את ההצעה וטוענים כי יש להוסיף ולפרק את הרשות הפלשתינית.

נגיד שיש ממש בגישה הישראלית, ונניח שבאמת רוב הישראלים היו רוצים בביטול השיחות עם הפלשתינים, ואף בפירוק הרשות הפלשתינית והפיכתה ללא-רלוונטית. ונניח שכל השטחים יישארו בחזקת ישראל והכיבוש יימשך ויימשך ויימשך. במשוואה זו, בלתי אפשרי לשלוט ולהשליט יהדות ציונית על ים של ערבים מוסלמים מאילת ועד מטולה, כשרצועת עזה איתנה ועוינת עומדת באמצע. אבל לפני זה - הרי שזהו החלום הפוסט ציוני בהתגלמותו: המשך דו-קיום עם הפלשתינים, שיתוק ההגדרה היהודית, וקדימה מדינת כל אזרחיה.

מיותר לציין כי כותב שורות אלו ייחל לכשלון השיחות שהתחילו בוושינגטון בחסות אובמה, מכיוון שכולם ככולם ידעו כי שיחות אלו לא יותר משיחות-סרק אשר נועדו לשרת את הצדדים המעורבים מבלי לחתור לפתרון-קבע אשר יביא לקץ סכסוך הדמים, ויותר מכך, לשמירה על הרוב היהודי במדינה היהודית.

גם בחוגי הימין הדתי המשיחי ביותר, יודעים לחזור על המשפט "חמאס קובע, מחמוד עבאס רק מריונטה". גם הם יודעים את מה שכולם יודעים: ממשלת חמאס היא ורק היא בעלת השליטה על אוכלוסיית רצועת עזה, מזרח ירושלים ואף הגדה המערבית. רוב הפלשתינים מתעבים את מחמוד עבאס, בו הם רואים עסקן מרושע, וחלקם אף טוענים כי הוא ואנשיו משתמשים לנוחיותם בכספים האמורים לשמש את האוכלוסיה הפלשתינית בגדה.

ממשלת ישראל מצידה, וכך גם אזרחיה הפטריוטים, ממשיכים בגישה הפוסט ציונית (!) הכוללת חרם על החמאס, מתוך ידיעה ברורה שפתיחת שיחות עימו תביא להסדר-קבע מיידי אשר יבטיח חלילה את הרוב היהודי בארץ ישראל. בעוד הם, כאמור, מעוניינים לחיות עם הפלשתינים במדינת כל אזרחיה. אם לא מבחינה מעשית, אזי כאמור לפחות מהבחינה העובדתית.

אל לנו לחשוש מהרעיון הפוסט ציוני, שכן הוא ורק הוא יביא אותנו למחוז נטול אפליה, כיבוש ואפרטהייד. האפרטהייד הציוני חמור בהרבה מקודמיו ההיסטוריים, מכיוון שהציונות כולה תהפוך למבוטלת ומתבטלת אילמלא הממסד הדתי היה ממנפה, באופן כה מנוחשל. כשמגוון פנים לו: דת, שוביניזם, קפיטליזם דורסני, ובנוסף: הבדלי מעמדות רדיקליים המבוססים על גזע ואפילו על מין האזרח; כל השוואה למודל הדרום אפריקני בשעתו, לציונות הקטלנית, תהיה שבירת מוסכמות, עלבון חמור לאינטליגנציה ואולי גם לשון הרע.

הבה נזכור ונזכיר: הציונות בראשיתה לא הייתה ברובה רעיון פוליטי, לפחות לא בפן האידיאולוגי, כי אם משחק ורעיון דתי למהדרין, שהחברים בו, חייבים בתכלית היסוד להיות חלק מהדת היהודית. להוציא כמובן את הכבשות הזוטרות בזרמי היהדות, מאחר שפנים הרעיון הציוני כן הושתת אך ורק על המחנה האורתודוקסי - אותו הוא מנסה לטשטש בקביעות על-ידי תוויות שקריות כמו דמוקרטיה, חילוניות וליברליות.

נחזור לרעיון הדתי, זה המבסס את הציונות. רבים כמובן טוענים כי הציונות כשלעצמה היא דווקא רעיון בפני עצמו, להבדילו מהדת ומכל דבר אחר. אם כך הדבר, לא היינו עדים לקיפוח מתמשך כלפי, למשל, האוכלוסיה הדרוזית. אוכלוסיה זו שיחקה וממשיכה לשחק את משחק הציונים הטובים, אולם בפועל האוכלוסיה הזו כן מופלת, מוזנחת ומנוחשלת בשיטות ההמון הנבער. וזאת דווקא בגלל שאין הקבוצה חלק מאותו משחק דתי.

הציונות היא משחק דתי, לא-יהודים אינם יכולים להיות חלק שווה מן המשחק (זכויות אדם, שוויון, מעמד, קידמה) אלא יהוו אוכלוסיית פועלים משועבדת, ההופכת עצמה לדבר החמור ביותר - אוכלוסיית עבדים.

כותב שורות אלו סבור ומאמין בכל ליבו, כי מגמת הסרבנות המגיעה בצבעי המלחמה בציונות האפרטהיידית, לצד חתירה הכוללת התעצמות אחוזי האוכלוסיה הפלשתינית במדינת ישראל, היא אשר תוביל אותנו אל מחוז חפצנו: מדינה נטולת יהדות. כך שאם כבר נשארים עם הפלשתינים, יהיה זה לפחות בלי רוב יהודי, יהדות, ומעל הכל - ללא אימת הציונות.