זכותם של אלה אשר חתמו על ההצהרה כי אינם מוכנים להופיע באריאל, משום שמדובר ביישוב בשטח כבוש ו/או התנחלות בלתי חוקית לטעמם – לחתום על ההצהרה, ולהביע בכך את דעתם.
זכותם של אלה המסתייגים מן ההודעה לצאת נגד ההצהרה והחותמים עליה, בדיוק מאותו נימוק המצדיק את הזכות לפרסם את ההצהרה.
חופש הביטוי וחופש הדעה הם מאבני היסוד של מאפייני הדיון הציבורי בחברה דמוקרטית.
הערת אגב: המסתייגים והמתנגדים להודעת ה"חרם" על הופעה באריאל, כל אלה שהתראיינו באמצעי התקשורת השונים והשמיעו דעתם ברמה ובלהט, צריכים לשלוח פרחים לחותמי ההצהרה האמורה, שהרימו להם כדור להנחתה. איך למשל
לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, או ח"כ
עתניאל שנלר, היו מצליחים להשתחל לתקשורת כדי להגיב, אלמלא הצהרת החרם? (להבדיל, שר החוץ
אביגדור ליברמן לא צריך את הודעת האמנים על-מנת להגיע לתקשורת... יש לו כלים משלו).
מבלי להביע דעה על תוכן ההודעה ה"מחרימה" או על התבונה שבפרסומה (ולא שאין לי דעה, דווקא יש, ראו נא הרשימה
"המקארתיזם עבר לשמאל?"), אפשר לאפיין את החותמים: שחקנים פעילים שהודיעו כי יסרבו להופיע באריאל מטעמי השקפה ודעה, שחקני עבר שכבר אינם פעילים, ומי שאינם שחקנים – כותבי מחזות, סופרים, משוררים - בסך-הכל עשרות בודדות. למי שאינם שחקנים פעילים מבין החותמים אין בעיה ליישם את הצהרתם. הם אינם חברים בצוות המשובץ להופעות. לכל היותר ידחו פנייה להופיע בהרצאה או להשתתף בדיון. אם למשל דוד גרוסמן, יורם קניוק או נתן זך מעדיפים להופיע רק בפני קהל המסכים עם השקפותיהם, ולא להופיע בפני מי שחולקים עליהם - זו זכותם המלאה. איש לא יבוא אליהם בטענה.
שונה המצב לגבי שחקנים פעילים. סירובם להופיע יכול לסכל העלאת הצגה גם אם מדובר בסירוב של שחקן בודד. נכון, התיאטרון יכול לשבץ שחקן מחליף, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. מצב כזה יכול לגרום לתיאטרון הבית של "השחקן הסרבן" הפסדים כספיים ולפגוע ביתר השחקנים.
הרושם המתקבל הוא, שלמרות "הודעת החרם" שקיבלה נפח תקשורתי רב, אין להודעה משמעות מעשית רבה. התיאטראות ימשיכו להופיע אם יוזמנו, וגם מבין השחקנים שחתמו על המכתב, לא כולם יעמידו את תיאטרון הבית שלהם בפני בעיה אמיתית.
חופש הדעה והביטוי הם ערכים חשובים, אך ישנה חשיבות גם לנוהלי העבודה והתנאים בהם היא מתבצעת. בשירות הציבורי, למשל, נאסר על העובדים למתוח ביקורת על הארגון בו הם מועסקים, לעסוק בעבודה נוספת, או לפרסם פרטים ממקום עבודתם. מובן שלכל ארגון ישנם - וכך צריך - נוהלים וכללי עבודה המותאמים לאופי פעילותו. ברור גם שאופי העבודה בתיאטרון שונה מהשירות הציבורי.
כך או אחרת, במצב שנוצר יטיבו התיאטראות, לפני שהם מתקשרים עם שחקן כזה או אחר, להוסיף לחוזה העבודה סעיף השומר על חופש הדעה והביטוי שלו, אך אוסר עליו להחרים הופעה, בהצגה אליה שובץ, מטעמים של השקפה או מיקום שאינו מקובל או נוח לשחקן.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
