עם מכירת פסגות לקרן איפקס בשבוע שעבר, לפי שווי של 2.76 מיליארד שקל, נזכרתי בסיפור שהתרחש לפני כ-15 שנה עת הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. יחד עם חבר טוב, הוזמנתי לאירוע השקה של חברה חדשה במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב. באירוע החגיגי, הבהיר לנו איש השיווק הנמרץ של החברה כי התגלגלה לפתחנו הזדמנות פז, כאשר הציע לי, לחברי ולעוד כמאה מוזמנים אחרים, להיות "שותפים" לעסק מבטיח. בתמורה לאלף שקלים, הובטח לנו זיכיון לרבע מהסכום העתידי שישולם על-ידי חברים חדשים שאנו נגייס למיזם, ורבע נוסף מהסכום שהחברים של החברים יגייסו, וכך הלאה. הוסבר לנו כי מכיוון שאנו בין ברי המזל הראשונים להצטרף לחברה, האפשרות להרוויח בגדול מובטחת, והאנשים הבודדים שהצטרפו לפנינו כבר נהנים מרווחים נאים.
נשמע טוב מאוד...
אך לפני ששילשלתי את דמי הכניסה לקופת המיזם המבטיח, החלטתי להתייעץ עם חבר אחר, סטודנט לכלכלה וסוציולוגיה שעבד איתי באותה התקופה כסטודנט במשרד הביטחון. הכלכלן המיועד הקשיב לסיפור בסבלנות ובקשב רב, ולאחר שסיימתי להציג בפניו בהתלהבות את העניין, פרס בפניי את הסיכונים הנלווים להזדמנות.
הכלכלן המיועד טען בפני כי יש כאן "שלוש רמות סיכון". רמת הסיכון הראשונה היא ש"דמי החבר" שלי יירדו לטמיון, במקרה שלא אצליח לגייס משקיעים חדשים או שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה. לדבריו, זה סיכון נסבל אשר ייחשב כ"שכר לימוד", כאשר הנפגע היחידי יהיה אני; רמת הסיכון השנייה היא שלאחר ששילמתי את דמי החבר, והצלחתי לגייס חבר או שניים, החברים שלי לא יצליחו לגייס חברים חדשים, וכספם של החברים יירד לטמיון. זה לא נעים, אבל גם סיכון זה הוא נסבל, כי מדובר בחברים שמבינים את הסיכון. רמת הסיכון השלישית והחמורה ביותר לדבריו, היא שהחברים של החברים יפסידו את כספם. זה "כסף השייך לאנשים אחרים", אנשים שלא מכירים אותך או את הסיכונים, ובצדק לא יסלחו לך במידה שיפסידו את כספם.
המלצתו של הסטודנט הצעיר הייתה חד-משמעית: "אל תתשקיע ולו שקל אחד בפירמידות". למזלי, קיבלתי את המלצתו של האיש המוכשר והישר הזה. לימים הפך אותו סטודנט לכלכלה וסוציולוגיה בשם
רועי ורמוס למנכ"ל פסגות.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
