בעקבות קריאת ספרה של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם" בהוצאת "אנדלוס", אני מעלה בזכרונותיי פגישה בפרוזדור בבית החולים בשדרה השנייה במנהטן שבניו-יורק. לפני מספר שנים, רעייתי ואני באנו במיוחד לניו-יורק לסייע לבתי, שסעדה את בעלה בחודש ההתמודדות עם מחלת הסרטן, שלצערי הכריעה אותו.
המתנות ממושכות ביום ובלילה מזמנות מפגשים עם בני עמים שונים החיים בארצות הברית, וגם כאלו שבאו במיוחד לבית החולים הזה. כשקראתי את ספרה של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם" חזרה אלי שיחה מיוחדת במינה עם אזרח ארצות הברית ממוצא עירקי שסעד את אביו, אזרח קרוע בין ארצות הברית בה הוא חי ובין היותו יליד עירק, פרופסור לשפות שמיות, שגם לימד כמה שנים באוניברסיטה בבגדד. השפה העברית שגורה על לשונו, הגם שהיא נשמעת ארכאית גבוהה ומליצית, אך יחסית די קולחת. הוא התעקש לדבר איתי בעברית.
עקב הנסיבות של מפגשי המתנה בבית החולים השיחות היו קטועות. אך התגלה לי אדם מאוד דעתני עם עמדות מוצקות ומקוריות, שחלקן בוודאי לא מקובלות על קהילת יוצאי עירק. למשל, הוא היה בדעה שישראל צדקה ב-5.6.1967. אך ההחלטה להמשיך לשהות בשטחים היא, לדעתו, משגה. וזאת בניגוד לדעתי, שגם עצם היציאה למלחמה הייתה משגה. הפליא אותי שהוא זכר את ועידת חרטום, כוועידה, שלדעתו, ההחלטות של המנהיגות הערבית באותה ועידה היו משגה היסטורי.
השיחות איתו היו למעשה מונולוג בעל אופי של דיאלוג. בקושי הצלחתי להשחיל לתוכן מילה. כשהגענו למלחמת עירק, התגלה בפניי קפיץ דרוך ונסער. אי-אפשר היה לעצור אותו משטף המילים המתפרצות והזועמות נגד המתקפה על עירק, וזאת כשהוא מביע הסתייגות נחרצת מכל מה שסימל
סדאם חוסיין כשליט שפגע קשה בעמו.
נראה לי, שאת כל הפרק על מלחמת עירק בספרה של נעמי קליין, "דוקטרינת ההלם", קראתי כמה שנים לפני כן מפיו של אותו אדם בפרוזדורי בית החולים בשדרה השנייה במנהטן. מה שהסעיר את נעמי קליין, הסעיר את איש שיחי, הפרופסור לשפות שמיות.
|
|
|
אובדן תרבות לא מבשר דמוקרטיה
|
|
איש שיחי חזר ושאל את השאלה: "עירק, זו המדינה שארצות הברית ביקשה להפוך למדינה לדוגמה לעולם הערבי?" - זו השאלה ששואלת נעמי קליין, כששניהם נותנים אותה תשובה: "השיח הצוהל על מלחמה נקייה והקמת משטר דמוקרטי, הומר מהר מאוד באדמה חרוכה".
הפרופסור לא יכול היה להירגע מהעובדה שמתוך 170,000 מוצגים במוזיאון של בגדד שלא יסולאו בפז, כ-80% אבדו תוך פרק זמן של כמה שבועות. קשה היה לעצור את זעמו כשדיבר על הספרייה הלאומית בבגדד, שכללה רבבות נכסי תרבות והפכה באבחת רגע עצוב בהיסטוריה שלה לחורבה מפויחת. ספרים נדירים בני כאלף שנה הושחתו ורובם נעלמו על-ידי מבשרי ציווילזציה חדשה. נראה, שבניגוד לנעמי קליין, איש שיחי תחם את עיקר זעמו למישוריות התרבותית, כשנשמע דיבורו החרישי צועק: "אבדה המורשת הלאומית, התרבות שהתקיימה אלפי שנים נכרתה. קשה לי להשלים שככה מבקשים לבשר דמוקרטיה".
את הצעקה החרישית שלו במסדרונות בית החולים מצאתי מנוסחת בספרה של נעמי קליין (עמ' 440): "האלימות שלא נחזתה מראש המציפה את עירק היא פרי האופטימיות הקטלנית של אדריכלי המלחמה"; וממשיכה בתיאור שאותו שמעתי בכאבו של איש שיחי בדבר אלפי משאיות העושות דרכן עם ביזת רבבות אוצרות התרבות אל מעבר לגבול, כשחלפו על פניהם בכיוון הנגדי שיירות של משאיות פתוחות עמוסות טלוויזיות סיניות, סרטי די.וי.די הוליוודיים, צלחות לווין כשהיעד המעשי, כלשונה של נעמי קליין, "תרבות אחת מועלית באש ומפורקת לחלפים, ומנגד מוזרמת פנימה תרבות אחרת, שנארזה בעוד מועד ונשלחה לקחת את מקומה" (שם, עמ' 402).
בעקבות ספרה של נעמי קליין חזרתי אל כאבו של הפרופסור לשפות שמיות, על כך שתרבות שהתקיימה אלפי שנים נכרתה. "קשה לי לסלוח על כך שבזזו היסטוריה, לאחר מכן באים כמבשרי דמוקרטיה. הסלידה שלי ממשטר העריצות של סדאם חוסיין אינה יכולה להצדיק הרס של ערש התרבות" - את המשפט הזה לקחתי איתי משיחותיי עם הפרופסור לשפות שמיות, ואל המשפט הזה חזרתי ברבים מהקטעים העוסקים בעירק בספרה של נעמי קליין, עליו אני ממליץ. איתו ובאמצעותו תשוטטו לא רק בעירק, אלא גם ביבשות דרום אמריקה, אסיה, אפריקה ותיהנו מהניתוח המעניין איך פעלה דוקטרינת ההלם ברוסיה. ומגיעה גם מילה טובה לדבי אילון על מלאכת התרגום הקולח לעברית.
|
|