תמונה מהרצח השבוע במושב ברקת: 11 שוטרים עומדים בפתח ביתו של הנרצח. אחד מדבר בטלפון הנייד, שלושה-ארבעה מדברים זה עם זה, כל השאר סתם נמצאים שם. וזה לא רק ברצח הזה; אחרי כל רצח תראו המוני שוטרים מציפים את המקום, כאילו שהם מניחים שהרוצח משחק איתם במחבואים (או שמא בשוטרים וגנבים).

זה מגוחך לחלוטין. לא צריך 30, 20 או אפילו 10 שוטרים בזירת רצח. מי שצופה בסדרות המשטרה האמריקניות מגלה שדי בבלש או שניים, כמה שוטרים במדים שמאבטחים את הזירה, עוד כמה שגובים עדויות בסביבה וצוות מז"פ. דומה שהמוני השוטרים אצלנו באים או להצטלם או כדי ליצור את הרושם שהמשטרה עושה את עבודתה. אבל משטרה יעילה היא זאת שמונעת פשעים ולא זאת שבאה להצטלם אחריהם.

הכשלים והשחיתויות הקשים שגילה מבקר המדינה בקופת חולים מאוחדת, מעוררים את השאלה כיצד ההנהלה יכלה לעשות בקופה כבתוך שלה. היכן היה למשל מבקר הפנים, שאמור למנוע בדיוק תופעות כאלו? נדמה לי שגם לזה יש תשובה בדוח המבקר.

מבקר הפנים, דוד סומך, היה בין הנהנים מההטבות הבלתי חוקיות שסידרה ההנהלה למקורביה. הוא קיבל 1,700 שקל בחודש כ"דמי ייצוג" בשל השתתפותו באירועים (וזה בנוסף למשכורת צנועה של 80 אלף שקל), וצ'ופרים בשווי אלפי שקלים לו ולבת-זוגו בנופש שהתחזה לכנסים מקצועיים. סומך גם היה אחראי על התקשרויות ללא מכרזים במיליוני שקלים עם יועצים חיצוניים בתחומי האבטחה וביקורת האיכות, תחום בו הוא כלל אינו אמור לעסוק.

זה אולי מסביר מדוע סומך לא בדק את מה שהתבקש לבדוק, כגון טיפולים רפואיים וניתוחים בחו"ל, מערך הרוקחות ורכש התרופות המגלגל 500 מיליון שקל בשנה. הוא פשוט היה עסוק מדי באירועים, כנסים והתקשרויות.

תוסיפו לכל אלו את העובדה שמדובר במבקר פנים שכיר, שפרנסתו תלויה לחלוטין בהנהלה הנתונה לביקורתו, ותקבלו את המתכון לביקורת חסרת שיניים, למבקר עוצם עיניים ולאכיפה פנימית שאינה קיימת.

קצת קשה לצפות מהמשטרה להילחם בפשע בצורה אפקטיבית, כאשר מפקדיה טרודים במלחמה הרבה יותר גורלית: מי יהיה המפכ"ל הבא. השבוע יצא החוצה חלק מהטינופת (אין לי מילה אחרת) הסובבת את המאבק הזה, ובעיקר תלונות על הטרדה מינית וגם חשש לטיוח חקירת "השוטרים הנוקמים" מנהריה.

דבר אחד טוב יוצא מגועל הנפש הזה, כאשר משווים את הסיפורים הללו למסמך גלנט. משטרת ישראל, הניצבת תמיד בצילו של צה"ל, מוכיחה שלפחות ביצירתיות ובאינטריגות כאשר הדבר נוגע אליהם אישית, הניצבים מסוגלים להתעלות מעל האלופים.

בעצם, אני סתם משמיץ את המשטרה. היא דווקא נמצאת בשטח ומונעת עבירות. למשל: כמעט בכל פעם שאני נוסע לירושלים, אני רואה שני שוטרים אורבים מתחת לעצים שבחניון רכבת מרכז בתל אביב. משימתם: לתפוס הולכי רגל שעוברים באדום את הפנייה מרחוב על פרשת דרכים לדרך נמיר.

משימה חשובה מאוד, שהרי כל עבריין כזה מכניס כמה עשרות שקלים לקופת המדינה. יש עם זה רק בעיה קטנה אחת: על כל הולך רגל שעובר באדום, יש לפחות מכונית אחת שעושה בדיוק את אותה עבירה בדיוק באותו מקום. אבל מה אתם רוצים, שהשוטרים ירדפו אחריה? השתגעתם? הרבה יותר נעים ונוח לעמוד בצל מתחת לעץ.

תראו איזה צירוף מקרים: ביום בו פירסם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, את הדוח החמור שלו על קופת חולים מאוחדת – באותו יום עצמו המליצה ועדת האיתור של משרד המשפטים למנות את אריאלה אנטלר-סגל לפרקליטת מחוז תל אביב.

זו אותה אנטנר-סגל שהייתה התובעת במשפטו של חיים רמון, אותה אנטלר-סגל שלפי דוח המבקר נושאת באחריות לכך שלא כל חומר החקירה הועבר לסנגוריו של רמון. אז כיצד היא זכתה בקידום? – משום שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מייק בלס, קבע שאין מקום לנקוט בצעדים נגד האחראים לכשלים עליהם הצביע המבקר.

אם רשויות אכיפת החוק מצפצפות על המבקר, למה כבר אפשר לצפות מהעסקנים שבראש קופת חולים מאוחדת? אם הדג מסריח מהראש, מה רוצים מהזנב?

איך זה קשור לנושא של השבוע? הנה ההסבר. סלקום, פרטנר ופלאפון הודיעו השבוע שיעלו את התעריפים לחלק מלקוחותיהן ב-3.5%-4% בשל ההפחתה הצפויה בתעריפי הקישוריות, וכך יקוזז חלק ניכר מן החיסכון שביקש משרד התקשורת להניב ללקוחות.

ההתנהגות הזו מעלה שתי תמיהות. האחת: כיצד זה ששלוש החברות, האמורות להיות מתחרות קשות, מבצעות יחדיו צעד כמעט זהה?

השנייה: מה שווה כל הרפורמה הזאת, עליה מדבר משרד התקשורת כבר שנים ושעליה הולכים לדבר בבג"צ עוד כמה שנים, אם החברות יכולות לפצות את עצמן ממקורות אחרים? ובמילים אחרות: עושים צחוק מהרגולטור, מההנחיות ואולי גם מהחוק.