אותיות יונים

השבוע נפתחה ב"ציפור הכחולה", בית האמנים בפתח תקוה, תערוכה מיוחדת במינה.

מיוחדת במינה משתי סיבות: קודם כל, זוהי תערוכה של שירים ויונים. לכן היא נקראת "אותיות יונים".

ושנית, כל השירים שמצויים בה נכתבו בהשראת ספר הזוהר. ואני עושה זאת באמונה שלמה, מתוך דבקות אמיתית, מתוך ידע פנימי בכורח השעה.

ולכן, אני - אורנה רב-הון - נחשבת למשוררת יחודית בנוף השירה הישראלית כיום, משום ששירי נכתבים בהשראת ספר הזוהר, המהווה עבורי סולם לעלות בו לעולמות עליונים.

שירי, בעיקרון, מבטאים את הכמיהה העמוקה, העזה והנסתרת של נפש האדם להשתחרר מכבלי החומר ולהתעלות אל עולם המצוי מעבר לחוקיות העולם הפיזי. אני משתמשת במוטיבים, דימויים ומטפורות השאובים מעולם הקבלה יחד עם לשון העברית המודרנית והדבר לובש בשירי פנים מפתיעות, יוצר שפה חדשה ומהווה קול יוצא דופן בשירה העברית.

השילוב בין פיסול ושירה נוצר בתערוכה קודמת, עליה כתבתי כאן, שהצגתי בגלריה שוהם בתל אביב עם הפסלת צילה שוהם, עמה נפגשתי במרכז לחקר הקבלה. שתינו רצינו להביע ביצירתנו את הכמיהה לממד גבוה יותר ממנו אנו שואבות את ההשראה ליצירתנו.

התערוכה בפתח תקוה הייתה אמורה להיות תערוכה משותפת עם הפסלת צילה שוהם, אך מכיוון שהיא הייתה חייבת לנסוע באופן פתאומי לחו"ל, הציעו לי מטעם אגודת הציירים והפסלים בפתח תקוה לחבור לפסלת אחרת, ורד ליפשיץ.

כשפגשתי את ורד, נוצר בינינו חיבור מיידי, שאיפשר את יצירת התערוכה. חשתי שורד מחוברת באופן טבעי למחוזות שמהם אני שואבת את יצירתי ולכן יש אפשרות שנציג יחד. מה עוד שורד רצתה להציג בתערוכה הזו רק יונים. מאוד התחברתי לבחירה הזו, בעיקר מכיוון שציפור שואפת תמיד כלפי מעלה. השאיפה לטיפוס הרוחני כלפי מעלה מובעת בשירי "סולם יעקב" המופיע על גבי ההזמנה לתערוכה:

בְּסֻלָּם יַעֲקֹב

וְזוּ שְׁאִיפַת לִבִּי הָאַחַת:
לַעֲלוֹת בְּסֻּלָּם יַעֲקֹב
נְקִיַּת כַּפַּיִם וּבָרַת לֵבָב
אֲשֶׁר לֹא נוֹשֵׂאת לַשָּׁוְא נַפְשָׁה
מַגְדִּילָה יוֹם יוֹם
אֶת מְלוּכָתָה הַזְּעִירָה
פּוֹתַחַת אֶת פִּתְחֵי הַיְּצִיאָה
לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
אֲשֶׁר נֶחְסְמוּ בִּידֵי
שִׁגְיוֹנוֹת לִבָּה.

עַד מָה טָעִיתִי לַחֲשׁוֹב
שֶׁאַתֶּם, יַקִּירַי,
אָטַמְתֶּם אֶת פִּתְחֵי הַמִּלּוּט
מִכֶּלֶא הָעוֹלָם הַזֶּה.
יָדַי הֵן שֶׁעָסְקוּ בַּמְלָאכָה הַנְּלוֹזָה
לִבְּנוּ לְבֵנִים מִתֶּבֶן וְטִיט
לְמַלְכוּת מִצְרַיִם הָרְשָׁעָה.

טָחוּ עֵינַי מֵרְאוֹת
כִּי הַכֹּל אֶחָד.
שָׁלֵם.
כַּאֲשֶׁר גוֹרְעִים חֵלֶק
מִן הָאֶחָד הַשָּלֵם,
הוּא עֲדַיִן נִשְׁאַר שָׁלֵם.

הטיפוס הזה הוא טיפוס כואב ואיטי מלמטה כלפי מעלה, מעולם היסורים אל עולם שכולו אהבה:

טִפּוּס כּוֹאֵב וְאִטִּי

בהשראת הזוהר הקדוש פרשת "בַּמִּדְבָּר"

אֲדָמָה, אַדְמָתִי,
מַטְרוֹנִיתָא הַגְּדוֹלָה,
שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת,
מְטַפֶּסֶת אַתְּ טִפּוּס כּוֹאֵב וְאִטִּי
יוֹצֶרֶת מִתּוֹכֵךְ אִילָן גָֹדוֹל חָזָק
הַנִּקְרָא עֵץ הַחַיִּים.
וּכְשֶׁאַתְּ נוֹסַעַת
כֻּלָּם נוֹסְעִים עִמָּךְ
שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָךְ
מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב
מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ
בִּשְּׁלִיחוּת הַמֶּלֶךְ
שֶׁהִפְקִיד בְּיָדַיִךְ
כְּלֵי הַקְּרָב שֶׁלּוֹ
רְמָחִים חֲרָבוֹת
קְשָׁתוֹת חִצִּים וְסַכִּינִים
אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרָאוֹת
עֵצִים וַאֲבָנִים
כָּל בַּעֲלֵי מִלְחָמָה
שׁוֹמֶרֶת לוֹ אַתְּ
כָּל אוֹצְרוֹתָיו
כָּל אַבְנֵי יְקָר שֶׁלּוֹ
כָּל זַרְעֵי יֹפִי וְאַהֲבָה
הַבּוֹלְעִים אֶת הַפַּחַד בַּלֵּילוֹת
הָרוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת
הוֹפְכִים אוֹתָם
לַחֲלוֹמוֹת רָז
לְהָאִיר לָךְ לָלֶכֶת יוֹמָם וַלַּיְלָה
מִמַּטָּה לְמַעְלָה
מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה
לִהְיוֹת שְׁלִיחַ כָּל
שְׁלִיחַ אַהֲבָה.

האהבה הזו היא האהבה שבתוך לבם של בני האדם, אותם מסמלת האדמה. פניה מופנות תמיד כלפי מעלה, אל הגשם, אל החסדים שמורעפים עלינו מלמעלה, וכך, בעצם, היא מקבלת את החיים, מתוך הכמיהה אל החסדים העליונים:

אַדְמַת הַחַיִּים

בהשראת הזוהר הקדוש פרשת הַאֲזִינוּ

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר.
נִשְׁמָתִי תּוֹסֶסֶת.
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי
אַדְמַת הַחַיִּים
שַׁעֲרֵי תְּבוּנָתֵךְ
בָּם אֵלֵךְ בְּדַרְכֵּי אֲבוֹתֵינוּ

אֲבַקֵּשׁ אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי
אֶת דּוֹדִי בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר
אֶת שְׁכִינָתוֹ בֵּין אֲבָרַי
כְּשׁוֹשָׁנָה בֵּין הַחוֹחִים
יִשָׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.

פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָה.
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָה
וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דּוּמָה.
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ
וְיִתֵּן לָנוּ הַבּוֹרֵא מִטַּל הַשָּׁמַיִם
נָטִיף לַחֲקַל תַּפּוּחִין
כְּי"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים.


טל השמים רומז כאן על היונים, שמסמלות את החתירה לשלום, לשלמות, חתירה שמתבטאת אצלנו, בני האדם, בחתירה לעבודה רוחנית פנימית, הדורשת שיפור עצמי תמידי.

על-פי הקבלה והזוהר, כל קיום המצוות נועד כדי להביא אותנו למצב שנוכל לקיים בו את המצווה החשובה מכולן: "ואהבת לרעך כמוך".

השירים שלי מביעים את החתירה הזו לשלמות רוחנית, את המאבק להשיג את השלמות הזו, את המלחמה היום יומית לנצח בקרב החיים, כמו למשל בשיר "זירת הקרבות הנצחית":

זִירַת הַקְּרָבוֹת הַנִּצְחִית
נכתב בהשראת הזוהר הקדוש, פרשת "שְׁלַח לְךָ":

בְּתוֹכִי מִלְחֶמֶת עוֹלָם.
הַשּוֹר הַתָּם
מַכְנִיעַ תַּחְתָּיו
אֶת הַשּוֹר הַמּוּעָד
וּמְמִיתוֹ.
הַחִצִּים הֶעָבִים
צִבְעָם לָבָן
שֶׁהוּא סוֹד הַחֶסֶד
וְכָל הַצְּבָעִים נוֹצְצִים בָּם
וְנִרְקָמִים
כְּאוֹר הַחָכְמָה.

עֲטוּפָה עֲטוּפָה אֲנִי
בְּרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא
אֲשֶׁר זִכַּנִי לִרְאוֹת
אֶת זִירַת הַקְּרָבוֹת
הַנִּצְחִית
שֶׁבָּה מָּוֶת הוּא חַיִּים.

המלחמה הפנימית הזו מובעת בשיר "ויתרוצצו הבנים בקרבה", כמלחמה בין שתי נשים פנימיות הנמצאות בתוכי, וכל אחת מושכת לכוון שלה:

וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

פרשת תּוֹלְדוֹת, בְּרֵאשִׁית פרק כה' פסוק כט'

כִּשְׁתֵּי נָשִׁים מִתְקוֹטְטוֹת
הַמּוֹשְׁכוֹת זוֹ לְזוֹ בַּשְּׂעָרוֹת
שְׁתֵּי הַנָּשִׁים בְּקִרְבִּי
מַעְלָה מַטָּה
נֶאֱבָקוֹת
אֵינָן מוּתָשׁוֹת
כְּשֶׁזוֹ עוֹלָה
הַשְּׁנִיָה בִּירִידָה
מְחַכָּה לִשְּׁעַת כֹּשֶׁר

הָאַחַת אַדְמוֹנִית כֻּלָּה
יוֹדַעַת צַיִּד
אֵשֶׁת שָׂדֶה

הַשְּׁנִיָּה אִשָּׁה תַּמָּה
יוֹשֶׁבֶת אֹהָלִים
לַיְלָה וַיּוֹם נִטֶּשֶׁת הַמִּלְחָמָה
מִלְחֶמֶת הַבְּכוֹרָה
פְּעָמִים עוֹלֶה הַנָּזִיד
פְּעָמִים יְדֵי עֵשָׂו
פְּעָמִים קוֹל יַעֲקֹב.
קְרָב עֲנַקִים בְּקִרְבִּי.
מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָּגוֹג.

המלחמה הזו, מלחמת גוג ומגוג, היא מלחמת מחשבות, המובעת בשיר "להט החרב המתהפכת" כמלחמה הפנימית לשנות את המודעות של שגרת חיי היום יום. המודעות הכובלת אותנו לחפצים, לרצון לזכות בנכסים חמריים, במקום לרצון לזכות בחיי אושר ושלווה, המושגים רק באמצעות עבודה רוחנית מאומצת.

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

בהשראת פרשת "כִּי תָּבֹא"

נִתְּקוּ הַמּוֹסֵרוֹת.
שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁכָּבְלוּ אֶת מוֹחִי
בְּלִי יֶדַע
בְּלִי מֵשִׂים
נִתְּקוּ בְּאַחַת
עִם אִוְחַת
הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
שֶׁהֵנַפְתִּי בְּתוֹכִי
מִסְתַּמְרֶרֶת
מְבַתֶּקֶת
בְּתוּלֵי הָרֹעַ
חוֹרֶשֶׁת קַרְקָע מְזִימוֹת
לִהְיוֹת קַרְקָע פּוֹרִיָה
מְנִיבָה

וּמִתּוֹך קַרְקָעִית יָם הַחֶסֶד
עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ
אוֹר זוֹהֵר
לְמֶרְחַקֵּי יָמִים.

בשיר "כעין החשמל" מתוארת המלחמה הפנימית באמצעות מטפורות השאובות מעולם הקבלה ומספר הזוהר:

כְּעֵין הַחַשְׁמַל

בהשראת הזוהר הקדוש פרשת "וַיַּקְהֵל"

חַיּוֹת אֵש מְמַלְלוֹת
חָגוֹת חָגוֹת סְבִיב לִבִּי
נִלְחָמוֹת בַּאֵש הַמִּתְלַקַּחַת
בְּרוּחַ הַסְּעָרָה
מְקַלְפוֹת אֶת קְלִיפַּת נֹגַהּ
מְבַתְּרוֹת אוֹתִי
בְּתָרִים בְּתָרִים
לְמַעַן אֶכְרֹת אֶת הַבְּרִית
לְמַעַן אֶשְׁכֹּן
עֲדֵי עַד
בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים.

מתוך המלחמה הזו נוצרת האפשרות לכרות את הברית, ברית בין הבתרים, הברית בינינו ובין הטוב שבעולם.

הכתיבה היא תהליך שמאפשר לי לחבר בין שני העולמות, העולם הפיזי בו אנו חיים, והעולם הרוחני, העולם העליון, אליו עפות היונים, שמשתגרות אליו באמצעות האותיות של השירים. תהליך החיבור בין שני העולמות מובע בשיר "קול דממה דקה":

קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

בהשראת הזוהר הקדוש, פרשת "צַו"

מְקַטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה
לְהַקְרִיב מִזְבֵּחַ הַתַּחְתּוֹן
לַמִּזְבֵּחַ הָעֶלְיוֹן
לְקַשֵּׁר אוֹתָם בְּקֶשֶׁר הָאֱמוּנָה
עִם רֵיחַ הַקְּטוֹרֶת
הַדַּקָּה מִן הַדַּקָּה
כֹּהֶנֶת אֲנִי בְּמִקְדָּש לִבִּי
מְמָרֶקֶת אֶת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת
מַזְהִירָה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב

קוֹשֶׁרֶת אֶת כָּל הַסְּפִירוֹת
בְּקֶשֶׁר אֶחָד
סֻלָּם יַעֲקֹב
בּוֹ יַעֲלוּ וְיֵרְדוּ מַלְאָכַי
בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.

האיחוד בין שני העולמות הוא בעצם האיחוד בין ארץ ושמים, המובע בשיר טנדו שמים וארץ:

טַנְדּוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

כַּפּוֹת הַדֶּקֶל הַיְּרֻקּוֹת
פְּתוּחוֹת לְקַבֵּל שֶׁפַע עַלְעַלֵי אִזְדָרֶכֶת זְהֻבִּים
הַנּוֹשְׁרִים לְאִטָּם.

סַנְסִינֵי פְּרִי יְרֻקִּים
מַשְׁחִירִים וּמַבְשִׁילִים
לְעוֹנָה נוֹסֶפֶת שֶׁל יוֹפִי
לוֹאֲטִים אֶת אַהֲבָתָם לַאֲדָמָה
שֶׁנִּיחוֹחַ גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן עוֹלֶה מִמֶּנָּה
וְהִיא כְּמֵהָה כְּאִשָּׁה רְווּיַת אַהֲבִים
רְווּיַת חֲסָדִים

נוֹשֶֹמֶת אֲוִיר פְּסָגוֹת
בְּעוֹדָה נְטוּעָה בַּקַּרְקָע.

בָּאָבִיב יִפְרְחוּ הַפְּרָחִים הַסְּגֻלִּים
יָפִיצוּ רֵיחַ חַג
וְהַקַּרְקָע תָּחוּג בָּאֲוִיר

טַנְדּוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
חָג בְּתוֹכִי
אֶת חַג הָאַהֲבָה הַנִּצְחִי.

האיחוד הקוסמי הזה בין שמים וארץ מתבטא בצורה המושלמת ביותר באיחוד בין בני זוג. כאשר יש אהבה אמיתית בעולם הזה, האהבה הזו גורמת גם לאיחוד בין העולם התחתון לעולמות עליונים, כפי שמובע בשיר "זווג דנשיקין":

זִוּוּג דְּנְשִׁיקִין
בהשראת הזוהר הקדוש פרשת "תְּרוּמָה"
כַּאֲשֶׁר פּוֹגְשׁוֹת שְׂפָתַי
אֶת שְׂפָתֶיךָ הַעֲנֻגּוֹת, הַאֲדֻמּוֹת,
שִׂפְתֵי שׁוֹשָֹן צְחוֹר רוּחַ
שֶׁפִּיו מֵפִיק מַרְגָלִיּוֹת חָכְמָה
יוֹצֵאת רוּחִי אֵלֶיךָ
לְזִוּוּג דִנְשִׁיקִין
כִּי אֵין אַהֲבָה שֶׁל דְבֵקוּת
רוּחַ בְּרוּחַ
זוּלַת נְשִׁיקָה,
שֶׁנְשִׁיקָה הִיא בַּפֶּה
שֶׁהוּא מַבּוּעַ שֶׁל הָרוּחַ
וְהַמּוֹצָא שֶׁלוֹ,
וּכְשֶׁאָנוּ נוֹשְׁקִים זוֹ לָזֶה
מִתְדַּבְּקִים הָרוּחוֹת אֵלוּ בְּאֵלוּ
וְנַעֲשִׂים אֶחָד,
אַהֲבָה אַחַת.

וְאָז מִתְפַּשֶׁטֶת נְשִיקָתֵנוּ לְאַרְבָּע הָרוּחוֹת,
וְהֵן מִתְדַּבְּקוֹת יַחַד,
תּוֹך סוֹד הָאֱמוּנָה,
שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת,
וְד' רוּחוֹת עוֹלִים בְּד' אוֹתִיוֹת,
הֵן הָאוֹתִיוֹת שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ תָּלוּי בָּהֶן,
וְעֶלְיוֹנִים וְתַּחְתּוֹנִים תְּלוּיִים בָּהֶן,
וְהַשֶּׁבַח שֶׁל שִׁיר הַשִּירִים תָּלוּי בָּהֶן.
וְהֵן ד' אוֹתִיוֹת אהב"ה
שֶׁהֵן ד' אוֹתִיוֹת שֶׁל אַהֲבָה וְשִׂמְחָה שֶׁל כָּל אֶבְרֵי הַגּוּף
בְּלִי עַצְבוּת כְּלָל.

כִּי ד' רוּחוֹת הֵם בִּנְשִׁיקָה,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּלוּל בַּחַבֵרוֹ,
וְהֵם יוֹצְרִים פְּרִי אֶחָד,
רוּחַ אֶחָד הַכָּלוּל מֵאַרְבָּע רוּחוֹת
הַחוֹזֵר וְעוֹלֶה וּבוֹקֵע רְקִיעִים
עַד שֶׁעוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֵצֶל הֵיכָל אֶחָד
שֶׁנִּקְרָא הֵיכָל אַהֲבָה,
וְהוּא הֵיכָל שֶׁכָּל אַהֲבָה תְּלוּיָה בּו.
וְהוּא עוֹלֶה וּמִתְחַבֵּר עִם עוֹלָם הָרָצוֹן
עִם רְצוֹנִי הַכַּבִּיר לְהִתְאַחֵד עִמְךָ
לְרוּחַ אֶחָד
לַעֲלוֹת עִמְךָ מַעְלָה מַעְלָה
בְּסֻלָּם הָהֵיכָלוֹת
לַעֲמוֹד שְׁנֵינוּ מוּל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא
לְהַרְכִּין אֵלָיו אֶת רָאשֵׁינוּ
לָתֵת לוֹ לָשִׂים עָלֵינוּ אֶת כִּתְרֵי הַמְּלוּכָה הַזּוֹהֲרִים
לְהַכְתִיר אוֹתָנוּ לְמַלְכֵי הָאַהֲבָה

וְכָל נְהָרוֹת הָאֲפַרְסְמוֹן
שוֹטְפִים אוֹתָנוּ
זוֹרְמִים מִתּוֹכֵנוּ
אֶל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.


השיר הזה מביע את השאיפה להתעלות באמצעות האהבה, אותה מסמלות היונים. אבל לא מספיק רק לרצות, צריך גם לעשות. הרצון הזה לעשיה רוחנית בתוך העולם הזה מובע בשיר "כפים".

כַּפַּיִם

על-פי הזוהר, היום החמישי של הבריאה מחבר אותנו אל האור האמיתי של התורה אלומת אור זו היא חבל הטבור שלנו אל הבורא היא מעשירה ומחזקת את החיבור שלנו אל הנביעה האינסופית של האנרגיה האלוהית בעודנו מפרכים כפינו בממד הגשמי האפל

כְּפוֹעֶלֶת דְּבוֹרִים פְּשׁוּטָה
הַמְּדַבֶּשֶׁת אֶת קְשִׁי יוֹמָהּ
כָּך אַף אֲנִי מְפָרֶכֶת כַּפַּי
מְנַסָּה לְיַצֵּר קְצָת יֹפִי
מִן הַמְּהוּמָה.
מְזַמְזֶמֶת
מְרַפְרֶפֶת
חוֹפֶנֶת
נִיצוֹצוֹת זוֹהַר מְעַטִּים
לְפָזְרָם
עַל מַעֲשִׂים
פְּשׁוּטִים

העשייה הזו אינה קלה. היא דורשת התגברות על הרבה מאוד מכשולים, פנימיים וחיצוניים, שמהווים את הקליפה הקשה העוטה את מוחנו ולבנו, והיא בעצם שמפריעה לנו למלא את יעודנו בחיים וגורמת לנו פעמים רבות להתנהג בצורה של חוסר כבוד אנושי איש אל רעהו:

לֵב הַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה

נְשָׁמוֹת פְּצוּעוֹת
שְׁבוּרוֹת כָּנָף

מְשׁוֹטְטוֹת
חוֹפְנוֹת
נִיצוֹצוֹת אֲבוּדִים

חוֹקְרוֹת
אֲרָצוֹת נִסְתָּרוֹת

בּוֹדְקוֹת
חֶזְיוֹנוֹת עֲלוּמִים
עוּפִי
נִשְׁמַת כָּל חַי
הָבִיאִי לָנוּ עָלֶה
מֵעֵץ הַחַיִּים
הַפּוֹרֵחַ בִּמְּלֹא עֻזּוֹ
בְּלֵב הַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה
הַמְּלַבְלֵב בָּאֵבָרִים
פִּסּוֹת אֹשֶׁר חָרִיף
צוֹמֵחַ בְּחֶדְוַת אֵין קֵץ
תַּעֲנוּגוֹת נֶצַח
שֶׁאֵין בִּלְתָּם

כל המאבק הזה מיועד בעצם להשיג מציאות אחרת, חיים אחרים. חיים שבהם הטוב שולט על הרע, או, למען האמת, ממגר אותו. התהליך הזה מובע בשיר הקצר שלהלן, שבו מתואר מעין מסע רוחני דרך היאוש והאכזבה אל עולם של תקוה, שמחה וזוהר:

תִּפְאֶרֶת עֵץ הַחַיִּים

"אוֹקִיר אֱנוֹש מִפָּז
וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר"
בהשראת ספר הזוהר פרשת וַיִּקְרָא

כְּמוֹ לְהָעִיף מַבָּט
לְתוֹךְ מִנְהֶרֶת זְמָן,
בִּמְהֻפָּךְ.
כְּמוֹ מַהֲלַך לְאָחוֹר
שֶׁל סֶרֶט מְצֻיָּר:
בִּתְחִלָּה פֵּרוֹת הָיֵאוּשׁ הָאֲדֻמִּים
מִרְקִיבִים.
אַחַר כָּך עֲלֵי הָאַכְזָבָה
נוֹשְׁרִים מִמֶּנִּי לְאִטָּם.
יוֹתֵר רָחוֹק יוֹתֵר עָמֹק
מַעֲטֶפֶת שֶׁל תִּקְוָה
תִּפְרַחַת שֶׁל שִמְחָה
עַד עֹמֶק עֵץ הַזֹּהַר.
כָּל כָּך הַרְבֶּה זֹהַר
בְּיַהֲלוֹמָיו הַנּוֹשְׁקִים זֶה לַזֶּה...

וכאן נשלם המעגל - הטיפוס בסולם יעקב, הכמיהה אל העולמות העליונים הובילו אותי אל עולם שכולו זוהר, עולם שנותן לי את התשובות לכל השאלות, ממלא את לבי באושר ובאהבה, אותה אני רוצה לשלוח אל העולם כולו, באמצעות התערוכה הזו, באמצעות האותיות והיונים.