התקפלות נתניהו הישן

גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, עשה את הצעד המתבקש הנוסף: לא די למנוע מנתניהו את יישום מצע קדימה. אם יבצע הקפאה נוספת - עליו ללכת.

בימים כתיקונם יש מקום לדיבור מתון ולמהלכים דיפלומטיים. ברגעי הכרעה גורליים חייבים לקרוא לילד בשמו, לא לשחק במילים. היום, התפטרותו או פיטוריו של נתניהו הם המוצא היחיד מן המלכוד שהוא יצר במו ידיו.

ואכן, גרשון מסיקה הסיר את הכפפות: "ראש הממשלה מבוהל, סחיט, לחוץ וחסר אמינות. הכניעה המבזה שלו פוגעת אנושות במפעל הציוני ומסכנת את קיום המדינה. נרדוף פוליטית כל שר שיתמוך או שלא יתנגד לה. נתניהו כנראה רוצה להיות שרון, והמחנה הלאומי יקיא אותו מתוכו ויפיל את ממשלתו".

כמו שרון לפניו, נתניהו הזקוק לרוב למהלכי התבוסה שלו ("אמיצים", בלשון סגי נהור), חייב להשחית בדרכו חברים ממפלגתו ושותפים לקואליציה של ממשלתו. ראשונה להשחתה היא כמובן שס, ללמדנו שאין חדש תחת השמש. וגם לא השתנה דבר בין נתניהו הראשון, שממשלתו קרסה תחת משוגותיו וחולשתו, לבין נתניהו השני שגלגולו החדש הוא עוד יותר גרוע, אם אפשר. יהיה זה פשטני לומר, שהאיש משקר לעם באופן סדרתי, יותר מדויק לאפיין אותו כשחקן שאצלו הכל פוזה, העמדת-פנים. את כל הופעותיו הציבוריות אופפת אווירה של ביום, של משהו לא אמיתי. כדי לדייק יותר יש להוסיף, שכשחקן על הבמה הוא דווקא אמיתי, הוא חי את תפקידו. אלא, שבאי התיאטרון יודעים שהדמות אינה באמת יוליוס קיסר או המלט, ועל כן אין סכנה ב"כזב" הזה. לעומת זאת, טרגדיה לאומית בדרך, כשהשחקן פועל במציאות בתחפושת של ראש ממשלה. כאן, דווקא ככל שמשחקו יהיה משכנע יותר, כך סכנתו לארצו ולעמו תגבר.

יצחק שמיר התבטא 'למען ארץ ישראל מותר לשקר' והתכוון לשקר בשירות אידיאל, מעין 'שקר לבן'. נתניהו, לעומתו, התגלה כאדם חסר עקרונות הממיר את מצפונו הלאומי, בוגד באידיאלים שבשמם נבחר ועובר מהמחנה הלאומי אל מחנה השלום של פרס וברק - ואת דרכו זו מרפד בשקרים. מותר לאדם לשנות את דעתו ולהחליף מחנה פוליטי, ובלבד שלא יסתיר את החלפת הנאמנות מן הציבור, לא יגנוב את דעתו ולא יובילו אל תוך שדה מוקשים מדיני בטענות שווא ובהבטחות כזב. לא פחות מזה עושה נתניהו בכפותו את ההקפאה השנייה ובנסותו להסתיר את יעדה האמיתי: לסמן היום את מה שמתכוונים להחריב ולנטוש מחר.

להשלמת הפרופיל יש להוסיף את חולשת האופי. לכל אורך ימי כהונתו לא הראה נתניהו כושר עמידה, התקפל מול כל לחץ. שליחת אדם כל-כך חסר עמוד-שדרה לעמוד בשער מול אישיות עוינת וחסרת-מעצורים, המזוהה לחלוטין עם האויב הערבי כמו אובמה - זו סכנת נפשות.

הציבור הבחין בתכונות השליליות הללו עוד בקדנציה הראשונה, ולכן שלחו אותו הביתה. עברו כמה שנים, הזיכרון קצר, והעם התפתה להאמין שנתניהו למד משגיאותיו וסיגל לעצמו אישיות חדשה, כאילו דבר כזה אפשרי בכלל. והנה מתברר, על משקל אמירתו המפורסמת של יצחק שמיר "הים הוא אותו הים והערבים אותם הערבים", שגם ביבי הוא אותו הביבי.

כמו ששס היא אותה השס - השס של דרעי, השס של אוסלו, ולא ממנה ניוושע. את פתח ההצלה יש לחפש אך ורק בתוך הליכוד, שבתוכו ומתוכו צריכה להתרחש החלפתו של נתניהו. אפילו תסריט של בחירות כלליות עדיף על המצב הקיים. ובל יעמידו נא שוב את השאלה הרגילה, הנבובה - 'וכי יש לך מישהו יותר טוב?' שכן, אם נתניהו - כדברי חוטובלי - אכן מבצע את המדיניות של קדימה (בעצם, גרוע הרבה יותר - של שמעון פרס, אדריכל כל האסונות שפקדו אותנו בדור האחרון), הרי שאין כל מקום לשאלה הזאת: כל אחד טוב יותר, ובעצם: גרוע פחות!

שימו לב לתזמון. כאשר השמיע נתניהו בארה"ב את ההכרזה הסופר-לאומית, הגאה והאמיצה ש'ירושלים אינה התנחלות' ונבנה בה ללא הגבלה, ונראה היה כאילו הוא ממש מתגרה בארי במאורתו, ואכן משך אליו מיד תשובה נרגזת של אובמה - כבר אז היינו צריכים להרים גבה. לא רק בגלל השקר הטבוע בתוך האמירה הזאת, שהרי האיש מקפיא בפועל, אישית, את הבנייה בירושלים זה שנה שלמה, כי אם מפני שזקיפות קומה פתאומית כזאת אצל נתניהו חשודה, היא אינה מתאימה לו. כיום נראה, שגם זו הייתה הצגה. "ההצעה האמריקנית" כבר הייתה בהתהוות, ועל ההתקפלות המבישה של ישראל היה נחוץ לחפות בהכרזה גאה וזקופת-קומה. "ירושלים אינה התנחלות" ו"ההצעה האמריקנית" היו, כנראה, שני תפקידים, שני תמלילים, בהצגה אחת.

נתניהו הציג את "ההצעה האמריקנית" כהסכמה דו-צדדית, ישראלית-אמריקנית (עם הקורא הסליחה על הסתירה הפנימית: כיצד "הצעה" יכולה בכלל להיות "דו-צדדית"?), כלומר - שלא על דעת הצד הערבי. ואכן, הערבים הודיעו שהם לא בעסק, אינם מסכימים לכל בנייה שהיא בירושלים, מתנגדים לחידוש הבנייה ביו"ש גם בתום שלושת חודשי ההקפאה, ועוד ועוד. ברור אפוא, שהערבים לא יבואו לכל מו"מ בשלושת החודשים האלה והבנייה היהודית תוקפא, מבחינת האמריקנים, "על ריק". האם זה יכול להיות? האם זה מתקבל על הדעת? ומן הצד שלנו מתבקש לשאול, האין זה "יפה מכדי להיות אמת", שבתום שלושת החודשים הריקים האלה יבנו בכל היישובים בששון בהסכמה אמריקנית ללא "תהליך שלום" - שהרי במקרה כזה הערבים בוודאי לא יבואו לשולחן - ויחד יצעדו, חבוקים, מתנחלים יהודים וערביסטים אמריקנים, אל תוך השקיעה? מה מתחבא מאחורי האבסורד הזה? האם לפנינו, פשוט, עוד בלוף של נתניהו, ולעולם לא נראה הסכמה אמריקנית כתובה, כפי שהשכל מחייב, ואם כן - מה רצה נתניהו להשיג? או שמא ישראל וארה"ב, לבדן, אמורות לשאת ולתת על הגבולות, שגם זה רעיון דמיוני ומופרך?

שערו בנפשכם: זוג צעיר התחיל לבנות את ביתו, אך לא הספיק לצקת את היסודות עד שירדה הגיליוטינה בפעם הראשונה. כל מה שכבר הספיק להשקיע - הוקפא. חלפו עשרה חודשים, ועל סמך התחייבותו הפומבית של נתניהו חידש הזוג הצעיר את העבודה מיד ב-27.9, ובמרץ רב. שפכו מכספם ללא חשבון - שלושה ימים בספטמבר, כל חודש אוקטובר, שבועיים בנובמבר, והנה נתניהו מוריד עליהם את הגיליוטינה בשנית. הכסף יורד לטמיון, הבית נשאר שלד, ועכשיו אבדה גם התקווה לעתיד, כי מי ששיקר להם בעזות מצח כזאת פעם אחת, מי יאמין לעוד הבטחה שלו, מה גם שהפעם ריקנותה שקופה?

באיזו מדינה בעולם, הנחשבת חופשית ודמוקרטית, מרשה לעצמו השלטון - ומרשים לו הנשלטים - לנהוג באזרחיו ברשעות, באכזריות, בהתעללות, בהתעמרות, בנבזות ובשפלות כזאת?

האם אנחנו עדר-צאן או עם-עבדים, שנרשה לשלטון מושחת וחסר-מצפון לנהוג בנו כך? הלא לו עולל זאת הממשל הצבאי לציבור של 350,000 ערבים הנתונים תחת "כיבוש", מועצת הביטחון הייתה מוזעקת, בית הדין הבינלאומי נגד פשעי מלחמה בהאג היה מכונס וכל השמאל, ביחד עם התקשורת העוינת, היה עולה על בריקאדות!