השלומאים

שלומאים הנה מלה מחידושיי הלשוניים. המלה הייחודית משלבת שלום עם הערך היהודי הנשגב של שלומיאליות, ובא לציון גועל.

"בתולה ומבצר - אין להם על מה לוותר" - אמר פעם חוקר האסטרטגיה האמריקני ויליאם ואן קליב ממיסורי - והתכוון למדינת ישראל.

ויתורים ופייסנות - למדנו מהמוזה של ההיסטוריה, מובילים רק לעוד ויתורים. וינסטון צ'רצ'יל היה דמות נלעגת אחרי הסכם מינכן. ג'וזף צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, חזר עטור ניצחון, ונופף במטרייתו ובהסכם השלום. תוך פחות משנה נטרפו הקלפים, וצ'רצ'יל החליף את צ'מברליין. כך חולפת תהילת עולם.

כמו אדולף היטלר וכמו רודנים אחרים בהיסטוריה, ליאסר ערפאת אין שום נטייה לקיים הסכמים, שעליהם חתם. כל מנהיגי ישראל ידעו זאת היטב כל אימת שוויתרו לו. וראו זה פלא - הוא לא הכזיב. והם אינם לומדים לקח. לא רק יוסי ביילין, האלכימאי המופלא מאוסלו, אלא גם אריאל שרון.

הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון אינו דבר של מה בכך. השטח שבמחלוקת חשוב, סמלית, לשני הצדדים, שאינם יכולים לוותר. בדור של עכשיוויזם אין זמן ללמוד היסטוריה, וקשה ללמדה. "מה ייצא לי מזה?" שאלה את כתב הרדיו תלמידה, שהוכיחה את בורותה בשער בת-רבים, ולא נבוכה.

ואכן, הלקח ההיסטורי קשה ונורא: סכסוך דמים בין-עדתי אינו יכול להיפתר במגע קסם. מי שאינו מאמין, שיביט אל אלסטר (צפון אירלנד), אל צ'צ'ניה, אל דרום סודן, אל הכורדים וכיו"ב.

אפילו סכסוך רדום בין ואלונים לפלמים בבלגיה טרם נרגע. בספרד רוחשת הגחלת הבאסקית. בצרפת - הקורסיקנית. בבריטניה - וילס וסקוטלנד מנסות למצוא את דרכן ולא רק בכדורגל. דווקא באירופה, הצועדת לקראת איחוד מהאוקיינוס האטלנטי עד הבלקן (ואולי אף מעבר לו), אין מוותרים על הזכות להתבטא לאומית ואתנית.

התקדים הטורקי מלמד אותנו, כי עמידה תקיפה יכולה להרתיע אפילו תוקפן מדופלם כמו חאפז אסד, שמנהיגי ישראל זחלו אליו בהצעות להתקפל עד לכינרת, והוא דחה אותם בקש - למזלנו.
בעניין הזה כדאי לקרוא את זאב ז'בוטינסקי. לעיקרון קיר הברזל, שהציע כבר בתחילת שנות העשרים, יש תוקף אוניברסלי. רק כאשר ברור לצד האחר, שאינו יכול להכריע אותנו, הוא יסכים לשאת-ולתת על המשך הדרך. ז'בוטינסקי חזה, בצדק, ששום פשרה לא תקנה הסכמה ערבית לקיום יהודי בארץ-ישראל. תלמידיו לא הבינו זאת, והלכו שולל אחרי תעמולת-שווא של "הבטחתם שלום ..."
עמידה איתנה אינה מיוחדת לבית-המדרש של המחנה הלאומי. בפרוץ מאורעות תרצ"ו (1936) כתב משה בילינסון - אז עורך דבר - כדברי ז'בוטינסקי. במאמרו, טעם המערכה, הוא צפה, כי אין לסכסוך היהודי-ערבי סוף קרוב.

במפתיע, ובניגוד לציפיות של ערפאת, של מדינאינו ושל מיטב חוקרינו - עמד הציבור הישראלי באימת מלחמת אוסלו. פרט לשוליים נידחים וידועים מראש, הציבור היה מאוחד וחסון. התקפות הטרור של ארגוני המחבלים, שהפילו קרבנות לא-מעטים בשלוש השנים האחרונות, לא סדקו את קיר הברזל. רק שרטו אותו. מה גדולה האכזבה במוקטעה.

ואז החלו שועלים קטנים לכרסם בקיר הברזל הישראלי. ומעניין: לכל שועלון יש עיתון, שרץ אתו לאורך כל הדרך:
· מכתבי שמיניסטים
· מכתבי טייסים
· סקרים בקרב חברי מרכז הליכוד.
· יוזמת המפקד הלאומי של עמי איילון ושל סרי נוסייבה.

אין פלא שדובר אנטישמי נמרץ מקרב המזרחנים בארצות-הברית שש מיד לסכם בקבוצת דיון של עוכרי ישראל באינטרנט: "סימנים מעוררי-תקווה בישראל". הוא אפילו לא המתין עד שיקיר המימון האירופי יביים בשווייץ מופע אורקולי, רב-ערוצי עם שלומאים מדופלמים כמו ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, נלסון מנדלה, ויקי קנפו, זהבה בן וידוענים אחרים.

לכאורה, ייתכן שהכל עורבא פרח. מאז מלחמת ששת הימים (ובעצם, גם קודם לה) רחשה הזירה הציבורית בישראל תוכניות קטנות, תוכניות גדולות ותוכניות גרנדיוזיות לשלום, לפתרון הסכסוך, לדו-קיום ולאחוות עמים. פח האשפה של ההיסטוריה התמלא בהן עד אפס מקום. למרות זאת, יש בין שלומאינו כמה וכמה בלתי-נלאים. פרס נובל לשלום קורץ מאוסלו הקרירה, ומסנוור. ישראלים יוכלו, אמנם, לשחד שוב את משפחת לארסן הנזקקת על-מנת לקדם את זכייתם בפרס המיוחל והיוקרתי (אף שלאמיתו של דבר, כשרב-המרצחים ערפאת חתן הפרס - גם רגבי חירייה ומעיינות השפד"ן ינעמו יותר מפרס נובל לשלום).

לליכוד ולמחנה הלאומי יש בעיה. הגורל הועיד להם, כנראה, תפקיד של מעצור, בלם. אם נקבל את הניתוח של ז'בוטינסקי-בילינסון, צפויים לנו עוד כמה עשורים של מלחמה. בעידן, שבו הכל נקבע לפי התאמתו לתקשורת - אין במסר הזה בשורה, וקשה לסנתזו למשפט מבריק בן חמש-עשרה מלים חד-הברתיות, שיעברו בטלוויזיה. עוד יותר קשה להיות המעצור הלאומי, שמונע את מכירת החיסול. אי אפשר לקבל על כך ראיון טלוויזיוני/רדיופוני בפריים-טיים.

אז מה?

מנהיגות אמיתית אינה נבחנת בעובי הלקט היומי של קטעי העיתונות עליה, אלא ביכולתה להגיד את הדברים הקשים, באומץ ובכנות, לציבור. דוד בן-גוריון נהג להגיד, שהוא יודע מה רצוי לעם ולא מה העם רוצה. כנראה, בימינו הוא לא היה נבחר בפריימריס למזכירות שדה-בוקר.

לא נעים להגיד - אך זו האמת: אנחנו במלחמת מאה שנה, והיא נמשכת - עד להכרעה. במלחמה כמו במלחמה. צריכים להתאמץ, לוותר, להתאכזר - ולנצח! כנראה, הברירה הנה - כמו מני אז - חרות או מוות. במזרח התיכון אין מקום למפסידים, או לחלשים. לכן, צריכים לאזור את כל הכוחות, ולהתלכד סביב מנהיגות, שיודעת מה רצוי לעם, ויודעת להפגין עוצמה.

מלחמה ממושכת יוצרת עומס-יתר על החברה הישראלית, שממילא נמצאת בעומס-יתר. אולם דווקא בזמן הזה כשלממשלת ישראל יש רוב מובטח בכנסת ואופק מדיני ניכר (בחירות צפויות רק בנובמבר 2007), אין היא אנוסה להיכנס בריצת אמוק למחול עיוועים של ויתורים למען שלום-כביכול.

מעריב און-ליין הריץ בצד כותרותיו את כל התוכניות. מרשים למדי: אין בדל קבוצה, שטרם הנפיקה תכנית. חלקן אפילו מצאו להן פלשתיני תורן לרוץ אתו. נראה, כי גם הליכוד יכול, וגם מועצת יש"ע. הם שכחו את הנאמר בתפילת יום הכיפורים: "על חטא שחטאנו בריצת רגליים להרע ..."