בזמן הסכמי אוסלו הייתי ילד טוב ירושלים, מתון כזה, לא אחד שנסחף להתלהמויות ומשתתף תדיר בהפגנות ימין. סמכתי על ההנהגה הפוליטית שתדע לקבל החלטות והמשכתי לזפזפ בשלט הטלוויזיה בין התוכניות. יש רבים כמוני, כולנו מיינסטרים, כולנו חשבנו שאפשר להשיג קצת שקט ושישנו איזה רוב דומם פלשתיני שאולי בן-ערובה פוליטי לגחמותיהם של מנהיגיו מהפת"ח. האמנו שהרוב הזה פשוט מפחד, ואם רק יקבל את הגה המושכות לידיו, אם רק יקבל את ההזדמנות, הוא יראה למנהיגיו את רצונו האמיתי בשלום עם ישראל. באמת שהאמנתי בשלום, היו לי חברים סטודנטים 'בני מיעוטים' שכיבדתי והערכתי במהלך לימודיי. נסעתי במשלחת מהמרכז הבינתחומי ב-2007 להכיר את הערבים הישראלים ולנגב איתם חומוס ולדסקס על האפליה ועל ההזנחה בתשתיות. תמיד, תפסתי עצמי כיצור נאור ו
הומניטרי, אם כי הייתי בימין המתון, זה המאמין בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
אומנם נחשפתי לגישה האחרת במסגרת קורסים אקדמיים במזרח תיכון העוסקים בסכסוך. ד"ר תמי שטיינברג, מומחה לסכסוך, לימד אותנו שיש גם את 'שיטת הסלאמי' המפורסמת ביחס לדרישות הערביות לנסיגות בשטחי יהודה ושומרון ובכלל. אולם הנחתי שמדובר בקומץ 'עשבים שוטים' ושאנו אוטוטו במציאות אחרת, מתקדמת, 'גלובליזציה', וו'ירלס בכל מקום, שיתוף אתרים וקבצים ומולטימדיה, טלוויזיה אינטרנטית, פייסבוק וגוגל, הכל אחר והכל חדש ושונה.
זכורה לי ציטטה של
שמעון פרס בשנות ה-90, שאמר שלערבים היום בישראל יש שני בתי ספר. בית ספר אחד לאומני וערבי בו הם לומדים על הזהות שלהם ועל הדת, ובית ספר שני אחרי הלימודים הפורמאליים, בו הם נכנסים למחשב וגולשים באינטרנט ונחשפים לתכנים גלובאליים אוניברסאליים ליברליים ודמוקרטיים הנגישים להם. כך, האמין, שיש תקווה לשלום ממש עוד מעט, עוד קצת... לא עוד.
בפסיכולוגיה חברתית יש שם לתהליך הפוליטי אותו עברתי. מכנים אותו בעגה המקצועית 'דיסוננס קוגניטיבי'. זהו מצב בו האדם חש בהתמוטטות הדרגתית של האמונות או העמדות בהן אחז עד להופעתו של מידע עדכני חדש שסתר אחת לאחת את הנחות היסוד הפוליטיות שלו. מה שקורה, זה שכולם חשים בדיסוננס ובעוצמתו, ויש כאלו המנסים להישאר אדישים כי ברגע זה חריפותו של הדיסוננס אינה ניכרת, ויש את הרוב השפוי, אלו המבינים שהגיעה העת לבחון מחדש את הנחותינו, לעשות חושבים ובמידת הצורך לקבל החלטות חשובות ולאמץ עמדות אותן דחינו בשתי ידינו, אפילו יום קודם לכן.
במשך עשרות שנים טיפטפו לנו במדיה הישראלית ובמדיה הבינלאומית שישנו רוב דומם המעוניין בשלום אמיתי עם ישראל, ומשימתנו כמיינסטרים ישראלי אחראי היא להניע את הרוב הזה לקלפיות על-ידי קידום מחוות שונות כמו שחרור מחבלים, הקפאת בנייה, העלמת עין מבנייה בלתי חוקית, הבלגה מול מטחי קסאמים ועוד...
במוצ"ש האחרון, באתר החדשות הישראלי ynet, פורסם לראשונה סקר שערך מכון מחקר בראשות סטנלי גרינברג עבור "פרויקט ישראל", ארגון יהודי-אמריקני. מממצאיו עולה כי בתחום המדיני, כ-61 אחוזים מהפלשתינים תומכים בהמשך המשא-ומתן הישיר ו-60 אחוזים מקבלים את פתרון שתי המדינות. על האמירה כי ניתן להשיג שלום עם ישראל הסכימו 54 מהפלשתינים. אולם לענייננו, הזדקרו להם הממצאים הבאים: "רק 23 אחוזים מבין הפלשתינים הביעו הסכמה לאמירה כי 'לישראל יש זכות לגיטימית להתקיים כמדינה שהיא ביתו הלאומי של העם היהודי'". לצד זאת, "תמכו כשני-שלישים מתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה באמירה שלפיה 'על הפלשתינים לפעול במרוצת הזמן לקבל לידיהם את כל השטח כדי שיהיה חלק מהמדינה הפלשתינית'". לזכותם ייאמר שהם כנים ושמים את הקלפים, או שמא ה'סלאמי', על השולחן.
מעבר להוצאת קיטור בטוויטר ובסטטוס שלי בפייסבוק, שנאתי עצמי על כל השנים הללו. על התמימות המיותרת הזו. הנה, ישראל של 2010, זו שחתמה על הסכמי שלום בשנות ה-90 ויצאה מלבנון ב-2000 ומעזה וגוש קטיף ב-2005, זו שמוכנה לשתי מדינות לשני עמים - הנה, למרות כל המאמצים הכבירים הללו, דעת הקהל הפלשתינית בגדה לא השתנתה. זה הכל מכבסת מילים, משחקים ואין שום סיכוי באופק הנראה לעין שהרוב הדומם הפלשתיני יכיר בנו כמדינה יהודית. כל נאומי הפוליטיקאים, כל הפרשנויות במדיה הכתובה והאלקטרונית, ומערכות הבחירות הסוערות בישראל, ההפגנות הגדולות והעצרות, הולדתה בחטא של מפלגת קדימה והמרד בליכוד - עבור כלום, אוויר, אפילו לא חלום, סתם, היה ואיננו.
על נתניהו לחזור בו מנאום בר-אילן. שלום לא יהיה פה. הרוב הפלשתיני לא בשל ואנו ממש ערב אינתיפאדה שלישית. לפחות אנו כמיינסטרים התעוררנו. מקווה שבזמן.
