על הפסוק הנפלא והמרגש של הנביא ישעיה "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקׂב" [פרק י"ד, 1] דרש ר' חלבו: "קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׁרָאֵל כְּסַפַּחַת" [בבלי, יבמות, מז, ב]. מול הפתיחות של הנביא ישעיהו, החוזה רצון של בני עמים אחרים להסתפח אלינו וקבלתם לחיקנו בזרועות פתוחות, אנו עדים לביטוי מעליב בוטה ומתנשא, המתייחס אל הרוצים לבוא אל חיק היהדות כאל נגועים בספחת. ספחת היא אחת מהמחלות הקשות. בספר ויקרא [י"ג, 2] מוזכרת מחלת הספחת יחד עם בַּהֶרֶת כנגע חמור וקשה בעור האדם.
למרבה הכאב, ניתן למצוא אצל הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה [י"ג, י"ט]: "אמרו חכמים: קשים גרים לישראל כנגע הצרעת...". לצערי, הרמב"ם מקטלג את המבקשים להתגייר כנגע של צרעת ובהמשך אף מציין, שהם עלולים להטעות את ישראל, כי רבים בהם האפיונים של אספסוף.
כיום - לא באחרית הימים - חיים בתוכנו רבבות שמבקשים להסתפח אלינו. הייתי רוצה שהיחס אליהם יהיה כדברי המסר התנ"כי ההומאני שמבטא הנביא ישעיהו. בחיי היומיום שלנו חסרה לי גישה מחבקת, העולה מהכמיהה של הנביא ליום בו "וַהֲנִיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוֶה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ אֶל בֵּית יִשְׁרָאֵל".
קשה לקבל מציאות של יחס פוגעני ומשפיל כלפי אוכלוסיה, שנותנת מהמיטב שבה לחברה הישראלית. למרבה הכאב, אנו עדים לנעילת דלתות בפניהם, כנעילת דלתות בפני נגועים בבהרת, בצרעת ובספחת.
לרשימה זו נדרשתי, לאחר שליוויתי תלמיד שעלה לישראל במסגרת תוכנית נעל"ה. עלייתו אושרה על-פי חוק השבות. אביו יהודי והאם אינה יהודייה. התלמיד סיים בהצטיינות את לימודיו בבית-ספר תיכון. עבר תהליך גיור כולל ברית במסגרת שירותו בצבא. סיים בהצטיינות את לימודיו בטכניון. כמוהו, אותו מסלול עברה חברתו לחיים, איתה ביקש להינשא ולהקים משפחה.
התהליך שעבר ברבנות עד שקיבל היתר לנישואים העניק לו ולחברתו את כל עומס וכובד הביטוי: "קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׁרָאֵל כְּסַפַּחַת". הם עברו שלב כואב, המפקפק - ליתר דיוק מערער - בדבר אישורי הגיור שישנם בידיהם. גיור שבוצע תוך שירות בצה"ל על-ידי רבנים שהוסמכו לכך על-ידי הצבא.
אנשים שכל הווייתם נטועה בישראל ועברו תהליך גיור בצה"ל, נאלצו לחוש כנגועים בספחת, וחבל. גם הסיום הטוב שהיה לסיפור הזה, לא הפחית ממידת המועקה והעלבון של זוג שהתעקש להינשא לא בקפריסין, אלא בחתונה על-פי ההלכה בנוכחות רב.
