אי-אפשר להוכיח לעולם

בכל האלימות הערבית אנחנו אשמים, בכל הסרבנות הערבית אנחנו אשמים. אנחנו בטיפשותנו בנינו את חמאס, אומר הליברל המתנשא, ומוסיף ולוחש בבוז: גם חיזבאללה הוא מעשה ידינו. איזה זלזול עמוק ויסודי בערבים יש בגישה הזו המתחזה להיות סובלנית ושוויונית. הענק המוסלמי מתעורר מתרדמת חמש מאות שנה, כובש חלקה אחר חלקה מסומליה דרך טורקיה ועד פקיסטן. שליטים מהדור הישן ברבע מהגלובוס רועדים מפחד ומרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם. האיסלאם החדש מתגלגל סביבנו כמו רעם ומתכונן בנהמה לקראת עידן לא רחוק שבו הוא יהיה המעצמה העולמית השנייה בגודלה. אנחנו על ידו כמו ג'וק על יד פיל, אבל השחצן הישראלי הנאור עדיין בטוח שאנחנו גוליית הענק והערבי הוא מין ילד מפגר; שחמאס נולד מטעות שלנו; שחיזבאללה לא היה קם אם אנחנו היינו מתנהגים קצת אחרת; שערפאת לא הבין איזו הצעה טובה מציעים לו, כי אהוד ברק לא הסביר לו מספיק טוב או אולי העליב אותו.

זה גם הרקע לעובדה המעצבנת לפעמים עד בכי, שכל פגיעה של יהודי בערבים היא כותרת ענק ושערורייה שמביאה להודעות גינוי של הממשלה והכנסת, בעוד שמאות פגיעות של ערבים ביהודים, מעשה יום יום, לא זוכות לשום התייחסות. אפילו מקרה של קללות וגידופים מצד גברת אחת מקריית-ארבע נגד שכנתה הערבייה, היה אייטם חדשותי שהעסיק את המדינה שלושה ימים וזכה להתייחסות מיוחדת של שר הביטחון ושל נשיא המדינה, כאילו תפסנו על חם אדם מבוגר שמתעלל בילד מפגר. זה ביטוי מובהק של הכלל העיתונאי על ההבדל בין כלב נשך אדם ובין אדם נשך כלב, שמתחתיו מסתתרת ההנחה הסמויה שהערבי הוא מין כלב נושך.

הליברל הישראלי לא המציא כמובן את ההתנשאות העיוורת הזו. היא באה מהליברליזם המערבי, ואובמה הוא מלכה ונושא דגלה. אין שום סיכוי לשכנע אותו שהפלשתינים אשמים ולא אנחנו, כי השאלה הזו בכלל לא עומדת אצלו למבחן. מבחינתו להטיל אחריות על הערבים זה כמו להאשים את הים.

נתניהו רחוק מאוד מראיית העולם המתנשאת הזו. הוא מתייחס בכנות לערבים כאל בני אדם ולא כאל כלב נובח. הוא רואה בהם יריב שווה ערך, וזה בעיני האסכולה הליברלית בלתי נסבל, כאדם שנובח על כלב ואומר 'אבל הוא התחיל'. לכן ככל שראש הממשלה שוקע יותר במשחק של להוכיח לעולם מי אשם, הוא זוכה ליותר בוז וזעם.

הניסיון הכושל להגיע עם הממשל האמריקני להבנות של תן וקח בתמורה להקפאה נוספת, צריך כבר להיות הוכחה סופית וברורה לכך. נתניהו ישיג יחס של כבוד מהעולם, ובכלל זה מהנשיא אובמה, רק אם הוא ישתחרר לחלוטין מהמאמץ חסר הסיכוי של להוכיח לעולם, ובמקום זה יעמוד על מה שחשוב וחיוני לישראל, וישמור על אמינות המילה שלו.

ובכל זאת, בנאום בר-אילן אמר נתניהו לנשיא ארצות הברית: אני מוכן ללכת לקראתך אפילו את הצעד המכריע הזה, ובלבד שתיווכח שלא ישראל היא המציבה מכשולים לשלום, אלא הפלשתינים. התגובה של אובמה הייתה סדרה של השפלות פומביות לנתניהו, החל מהנעליים על השולחן, דרך הדלפות מרושעות ולועגות לתקשורת, וכלה בביזיון מתוקשר בוושינגטון. שאר העולם, כולל השמאל הישראלי, עמד מסביב ולא מאוד הצטער לראות את ישראל מושפלת.

אנשים רציונליים, אמר פעם איינשטיין, הם אלה שלא מנסים בפעם האחת-עשרה להשיג תוצאה מסוימת באותה דרך שכבר נכשלה עשר פעמים. ההקפאה הראשונה הייתה טעות טקטית, וקצת נאיבית, של נתניהו. הקפאה נוספת תהיה כבר נאיביות לא נסלחת ונפילה למדרון חלקלק שלא רואים את סופו.

אי-אפשר להוכיח לעולם שהפלשתינים אשמים, מהסיבה הפשוטה שכל העולם יודע את זה. אובמה יודע שהפלשתינים אשמים, חוויאר סולאנה יודע, תום פרידמן יודע, וגם א"ב יהושע יודע. אבל הם לא יכולים לכעוס על הפלשתינים כי אדם נאור לא כועס על ערבים. כשניו-אורלינס הוצפה ונהרסה בהוריקן כעסו על ג'ורג' בוש, לא על קתרינה. כשצונאמי הציף את חופי תאילנד לא כעסו על הים. על-פי השקפת העולם הליברלית רוח לא יכולה להיות אחראית, הים לא יכול להיות מורשע, והערבים לא יכולים להיות אשמים. אחריות אפשר לדרוש רק מבני אדם בוגרים.

זו, ולא מגדלי אקירוב, הסיבה לתיעוב העמוק שחשים חוגי השמאל לאהוד ברק, מי שהיה לא כל כך מזמן התקווה הלבנה האולטימטיבית, פריחת הדובדבן של מחנה השמאל. בקמפ-דיוויד ברק עשה את הבלתי נסלח והעמיד למבחן את יאסר ערפאת. הוא הציע לו את כל מה שהשמאל דרש להציע, כולל חלוקת ירושלים, וביקש רק הסכמה על קץ הסכסוך. ערפאת כידוע דחה את ההצעה ופתח במלחמה. עד היום אני שומע כל מיני פלפולים מגוחכים והסברים פורחים באוויר מדוע ברק ולא ערפאת הוא האשם בפיצוץ השיחות ההן, כמו גם את הטענה המוטרפת המקבילה, שהאינתיפאדה השנייה פרצה בגלל שאריק שרון היה 20 דקות על הר הבית.