כיבוש היצר - משימה אישית ולאומית כאחת

"איזהו גיבור"? - שואל בן זומא [אבות ד', א'] ועונה במקום מיניה וביה: "הכובש את יצרו". תשובתו לאלתר של התנא המשנתי מסתמכת על מה שכבר כתב החכם מכל אדם, הלא הוא מיודענו שלמה המלך בספרו המשכיל כל אדם במשליו ובלקחי אמרותיו [משלי ט"ז, ל"ב]: "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

רבים המה בהיסטוריה היהודית לדורותיה, גברים ונשים כאחד, היכולים לשמש כמודל חיקוי לכך שהצליחו למשול ברוחם בגבורה עילאית. שהרי המשילה ברוח, היא היא כבישת היצר (הרע) והיא מהותו ותמצית חייו של האדם, בכל אתר ובכל זמן. וזאת יש לדעת ולהפנים שאין היהדות דורשת עקירת היצר אלא השתלטות והתגברות על היצר ומה יפה היא קביעתו ההגותית והמחכימה של ד"ר אהרון ברט זצ"ל (1957-1890) בספרו "דורנו מול שאלות הנצח", כדלקמן: "ראשית החינוך הגדול הוא שכל יחיד ילמד לכבוש את יצרו וזהו שנאמר 'ומותר האדם מן הבהמה'... ואין היהדות דורשת עקירת היצר כי אם דבר יותר קשה (הימנו). היהדות דורשת שהאדם ישתלט על יצרו ולא שיצרו ישתלט עליו... עצם מניעת המילוי המיידי של דרישות היצר ועצם עשיית דברים אחרי בדיקה ושיקול דעת ושלא לפי הצו (הבלתי אמצעי) של היצר, הם המבדילים, באופן עקרוני ויסודי, בין האדם שיצרו משתלט עליו ובין האדם השולט ביצרו". הרשוני להוסיף מדידי: "ומאן דנפח מדידיה נפח": שאם האדם ידע לכבוש את היצר ואשר טרמינולוגית פירושו: "ריסון התאוות (הנלוזות) והתגברות על נטיות הלב (הקלוקלות)" התוצאה תהיה - הסרת החטא. או אז, ייווצר חלל ריק ("ואקום") שיתמלא רק בטוב, במעשים טובים, בצדקה ובחסד. וזהו, לענ"ד, פירושו הפשטני והנכון של הפתגם המפורסם והידוע לכל בר בי רב [תהלים ל"ד, ט"ו]: "סור מרע ועשה טוב". והבן.

פרשת השבוע, פרשת "וישב" הכוללת קי"ב פסוקים (וסימנך: "ויעבור את מעבר יבק"), היא אחת מן הפרשיות המרתקות בתורתנו. היא כוללת סיפורי מקרא חשובים שמחמת קוצר היריעה והזמן לא נוכל לעסוק בהם. לצערנו, חלקם אינו "מתיישב" עם דפוסי ההתנהגות הרצויים והמקובלים בכל חברה אנושית ועל אחת כמה וכמה אינו רצוי ומקובל "בבית ספרנו", בחברה היהודית. ברם, מאמרנו יידון באחד מן הסיפורים מלאי ההשראה וההוד ואשר גיבורו עמד בגבורה עילאית, פיזית ורוחנית ב"מבחן התוצאה". סיפור הכלול לעד בפנתיאון הנצח של "העולם היהודי" לגווניו השונים. סיפור המנחה והמתווה דרך בדפוס ההתנהגות האמיתי, המקובל והרצוי ביותר ודווקא ברגע של (אולי) משבר אמוני, "ברגע של נפילת מתח ערכי ואמוני" (על-פי הגדרתו המליצית של בעל "מדרש גם"), ברגע אשר בו יצר הרע כמעט שגובר על האדם ומובילו אלי שחת, אל עולם של עשיית וביצוע דברים בלתי מוסריים; וכן בסיפור נוסף בהמשך.

זהו סיפורו של יוסף הצדיק ומאבקו כנגד "יסודות הרשע והטומאה" כפי שבאו לידי ביטוי בדמותה של אשת פוטיפר, "היצר הרע הנשי", אישה מרושעת, חסרת שם ומעצורים. ובקצירת האומר: יוסף מורד מצרימה כשהוא בן 17 שנים, במלוא כוחו ואונו, צעיר לימים, "יפה תואר ויפה מראה". לאחר "תקופת הסתגלות" קצרה הוא מופקד על בית פוטיפר ו"כל אשר יש לו" נתן בידי יוסף. ומשום ש"י-ה-ו-ה איתו" בית פוטיפר מתברך ומוצלח. גם יוסף מצליח. ברם, דא עקא, יופיו וחוסנו הגופני, התנהגותו הכללית והצלחתו "מסובבים" את ראשן של "גבירות ונשות השכונה" ובעיקר את ראשה של ה"בוסית" תאבת הבשרים (תרתי משמע), חסרת הבושה והמוסר - ובלשון נחרצת, בפה מלא ובתוקף היא דורשת מיוסף: "שכבה עימי"(!). יוסף מסרב להצעתה בעדינות אבל בהחלטיות, ברגישות אבל בנחישות. יוסף אינו בוגד בערכיו המוסריים מ"בית אבא" ולא כל שכן באלוהיו, כמו גם באמונו של פטרונו ואדונו, פוטיפר.

יוסף כובש את יצרו, מושל ברוחו וכובש את תאוותו. אי לכך חז"ל קבעו [ב"ב ק"ט:]: "יוסף, פטפט ביצרו". קרי: יוסף אסף את כל כוחותיו הפיזיים, כמו גם ובעיקר, את כוחותיו הרוחניים ונלחם כנגד עצמו ממש, השתלט על יצרו וניצח בגדול. "יוסף לא נחשד על העבירה" [ע"ז דף ג']. אשר על כן, זכה יוסף שנוספה האות ה' לשמו, שנאמר [תהלים פ"א, ו']: "עדות ביהוסף שמו" והכינוי "צדיק" נוסף בקביעות ולצמיתות לשמו הפרטי. כמו-כן, "רוח הקודש שרתה עליו מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה" [פרקי דר"א, ל"ט].