פרשת וישב (א')

בפרשת וישב אנחנו פותחים ביריעה סיפורית ארוכה המשתרעת על שלוש פרשיות וישב-מקץ-ויגש. סיפור מופלא שבכל צעד ושעל ניתן למצוא כפילות של עשיה אישית ועשיה אלוהית.

ההתחלה היא בעשיה אישית - "וַיִּשְׁלְחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבֱרוֹ ". (ל"ו 14). שליחות שיש בה עולם שקט של יוסף הבן האהוב של אבא. יוסף מבין שמי שלח אותו הוא - אביו, ועליו לבצע את שליחותו.

הסיום הוא בעשיה אלוהית שמימית - "לׂא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוֹהִים". (מ"ה 8). סיום של שליחות, שיש בה עולם של יסורים. עכשיו יוסף מפנים שמי ששלח אותו למסע הזה הוא - האלוהים, ועליו לבצע את שליחותו.

יעקוב שלח את יוסף לשליחות אישית משפחתית שקטה רק כדי לברר מה שלום אחיו הרועים בשדות הרחק מהבית.

אלוהים - אם נרצה צו גורל - שלח את יוסף לשליחות לאומית סוערת ובעיצומה של השליחות הלאומית הוא גם חווה חוויה של היות עַם גרים בארץ לא להם.

בפרשה, בה פרוס סיפור בתוך סיפור, אני מבקש לתחום עצמי רק לקטעי ביטויים בסיפור האישי, שאולי נראה שולי - "וְיִשְׁרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף... וַיִּשְׁנְאוּ אוֹתוֹ אֶחָיו... לׂא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ שָלוֹם... וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְנואֹ אוֹתוֹ...". אך כאשר יוסף הולך בדרכו בשליחות האב לחפש את אחיו והוא תועה בשדה, הוא אמר לאיש שיחו, המבקש לסייע לו, אמת חיים זועקת: "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף אינו מחפש. יוסף מבקש את קרבתם, קרבה לאחים.

האחים מכונים אחיו למרות גילויי השנאה שלהם כלפיו. כאן ניתן להקשיב לצפונות לבו של נער רגיש תועה, בן השבע עשרה, העומד חסר אונים בלב השדה בעמק בין הר גריזים והר עיבל הרחק מבית האב לא הרחק מלב אחיו העוינים אותו, ובקול שקט אך צועק מנבכי לבו הוא מרעיד את מיתרי לבנו, אנחנו הקוראים - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ!!!"... אַחַי!!! אַחַי!!! אַחַי!!!

יוסף לוחש לחישה צועקת - אני מבקש את קרבת אחי. צעקה של שלום מול שכרות של שנאה ומשטמה. בקשה לקרבה מול אימת מוות אורבת "וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַּכְּלוּ אוֹתוֹ לְהָמִיתוֹ" - להשליכו בבור ובבור אין מים, להשליכו לגורלו עם שיירת סוחרים ישמעאלים היורדת מצרימה.

יוסף אינו משתמש במלים המתבקשות: "אַחַי אֲנִי מְחַפֵּשׁ", אלא אומר - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף מבקש את הפיוס, פתיחת דף חדש במציאות של אימה ושנאה. לא לתת לאיבה ולרצח לנווט את החיים. למרבה הצער, הפיוס המיוחל בין יוסף ואחיו הגיע רק לאחר שכוס הדמעות והצער עלתה על גדותיה.

מול מציאות חדורת שנאה ואכולת קנאה, מול רבים וחזקים המוכנים לקטול חיים, כולל חייו, יצא יוסף בשליחות המתמצית בארבע מלים: "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּש".

מבקש ללכת בדרכו

אני בדרכו של יוסף ממשיך לבקש. אני מהלך בדרך קשה ונפתלת, אבל מממשיך לבקש. מעל לכל מבקש שלום בין שני העמים החולקים את כברת הארץ בה נולדתי, בה נולדו ילדי ונכדי. וכשאלך ממנה בדרך כל בשר ארצה ללכת בידיעה, שכל אחד אֶת אֶחָיו הוּא מְבַקֵּש - "כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ" (מתוך שיר של המשוררת חיה קדמון , שהשנה מלאו חמישים שנה לפטירתה).