אמסלם - למוכרים בלבד

פרשת ח"כ אמסלם איננה חדה וברורה. הקצף בשס לא יצא נגד הח"כ הסורר משום עמדותיו להקלות בגיור, או ליציאה של האברכים לעבודה וללימודים אקדמיים. נושאים אלו הוא ביטא מאז הפך לח"כ, ובשס לא נידוהו, ואחרים בשס דיברו על יציאת האברכים לעבודה וללימודים אקדמיים - אריה דרעי, גבי בוטבול ועדינה-זכיה בר שלום (בתו של הגאון רבי עובדיה יוסף) ואחרים - וכולם זכו לשבח על כך מחכמי שס, ובמיוחד על שגררו לעניין גם את "יהדות התורה" מתחת לאפם הקפדני של גדולי התורה הליטאים. גם ההקלות בגיור לא היו המצאה "אמסלמית". את ה"פטנט" הזה משכלל כבר שנים לא מעטות, בשקט ובביטחון, הרב עמר, ממרומי כיסאו כ"רב ראשי", וזוכה לגיבוי מלא של שס ולשתיקת הודאה של "יהדות התורה". אמסלם גם איננו הח"כ הראשון של שס שמוצא את עצמו מחוץ לתנועה בשל מחלוקת זו או אחרת. דוד טל, רחמים מלול (היום ראש עיריית רחובות מטעם הליכוד), הרב יוסף עזרן ז"ל, הרב יצחק פרץ (רבה של רעננה ויו"ר שס מהקמתה) ואפילו אריה דרעי האגדי - ראו את הדלת נסגרת אחריהם, אך ללא תופים ומצלתיים. אז מה בכל זאת עשה אמסלם שהקפיץ עליו את שס על הנהגתה הרוחנית, עד לביתו של הגר"ע יוסף?

מכל הפוליטיקאים החרדים הציונים, פיו וליבו של אמסלם שווים. הוא אומר את מה שהוא חושב, ולא מתהדר באדרת פינחס בזמן שהוא פועל כזמרי. זה כבר מדליק את עצבי ה"שלוחא דרבנן" של שס ושל יתר החרדים הציונים, החפצים לתעתע ברבניהם ובציבורם בשקט הראוי. אך הבעיה של אמסלם נוצרה כשעבר את ה"קו האדום" ופגע בכבודו של הגר"ע יוסף. את זאת לא העזו לעשות פורשי שס האחרים. בין ה"מרגליות" שפלט אמסלם הייתה ההתרסה שהרב עובדיה אינו שווה יותר מאלפיים מצביעים. זו כבר לא הייתה מחלוקת לשם שמים, אלא השפלת הרב הגדול והפיכתו למושג אלקטוראלי. בשס הבינו שאין מדובר עוד בבן סורר ומורד, אלא בגיס חמישי ששיטת הרס וארס מאחוריו. אך כדי לא לתת לרקע האישי ממד רחב מדי הוכרזה על האיש התקפה "תורתית", ושלפו נגדו את הגיור ההלכתי ואת קלון האברכים.

אך מדוע אדם כאמסלם, שאינו טיפש, יפגע בקודש הקודשים של שס? לפני כשנה נגוז חלומו של הלה להיבחר לרבה של אשדוד, לאחר שבשס לא אהבו את הצהרותיו הפומביות. אמסלם גם הבין שלאחר הקדנציה הנוכחית הוא יתלה את חליפתו הפרלמנטארית וייעלם מן העולם הרבני והפוליטי כאחד. לפתע החלו להופיע בעיתוני הימין הלאומני-דתי ובאתריו ידיעות על הצטרפותו העתידית של אמסלם לגוש בחירות שיאחד שוב את המחנה הלאומני-דתי-ציוני, ולאמסלם נועדה שם המשבצת ה"חרדית-ספרדית". אמסלם הכחיש, כמובן, את העניין, אך המשיך לצחצח את חרבו הפוליטית. הוא הבין שללא רעש וצלצולים, מקומו לעתיד אינו מובטח בקדנציה הבאה. הפגיעה ברב עובדיה הייתה סיכוי ההישרדות שלו לעתיד, ושס נפלה בפח הזה.

מאבקו בהקלת הגיור לחיילים אינו נובע מתפישה דתית ליברלית, אלא מרעיון לאומני שחרד"לי "האיחוד הלאומי" שותפים לו: קידוש הכיבוש למעלת "פיקוח נפש דוחה גיור". גם מלחמתו באברכים איננה לעניין תעסוקה או דיון דתי, אלא שליחתם לחברה הציונית והפיכתם ללאומנים פעילים נוסח המתנחלים. אמסלם חפץ במסגרת שאין לה פיקוח וצמידות לתורה, אלא מסגרת חופשית למאווייו הלאומנים. לא במקרה הוא דחה את הרעיון להיות מוצב ברשימה עתידית של אריה דרעי, שלגביו הוא שמאלני מדי, עם חטוטרת אוסלו ושותפות עם מרצ בהסתדרות.

לכן, אל תתפלאו אם בקדנציה הבאה תקבלו ח"כ חרדי-לאומני שגם ניסים זאב ומאיר פרוש (שבכל זאת כפופים להלכה) יהיו שיות תמימות לידו. למיכאל בן-ארי יהיה חבר ומתחרה.