ברדלי מנינג, מדליף המסמכים לויקיליקס, צפוי "לא לראות עוד אור לעולם" - כך על-פי כל הפרסומים בעניינו. המדובר ברב"ט צעיר שזרק נעל בפרצופה של מולדתו. זו, ככל הנראה, תשפוט אותו למאסר עולם ללא אפשרות חנינה.
במולדתנו, על זריקת נעל בפרצוף יש עונש חמור בהתאם לחומרת הבעת פני המטרה: שנתיים-שלוש בפנים (תלוי באיזה בית משפט) אם הפנים מוכרות. אם הפנים לא כל-כך מוכרות - כמו פניה של המדינה - אפשר לדבר על עסקת טיעון של כמה חודשי מאסר.
ענת קם, בגיל דומה, בדרגה דומה, אולי עם בעיות דומות, עשתה אותו מעשה, במסמכים מסווגים יותר והמסכנים יותר חיי-אדם. במקרה, האירוע הסתיים, כך אנו מקווים, בידי איש אחד (אותו כתב). אך המעשה אותו מעשה, החומרה אותה חומרה ואולי אף יותר, גם בשל החומר וגם בשל מצבה הרגיש מאוד של ישראל הקטנה. קטנה - למרות שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו פופאי, אנחנו לא ארצות הברית - לכל היותר הדום לרגליה.
אחת המטרות החשובות בענישה פלילית היא הרתעה, להרתיע אחרים מלעשות מעשים כאלו לעתיד לבוא. רק עונש מרתיע מאוד במקרה של קם, ירתיע אחרים.
כדברי שופטת בית המשפט העליון
אילה פרוקצ'יה בעניין קם: "המעשים המיוחסים למשיבה נושאים חומרה מיוחדת במספר רבדים: בראש וראשונה, הם עשויים לפגוע פגיעה של ממש באינטרסים חיוניים של המדינה בהיבטים ביטחוניים וצבאיים. שנית, הם מערערים נורמות פליליות בסיסיות הקשורות בחובות סודיות החלות על כל אדם המועסק במערכת השירות הציבורי, ובמיוחד על מי שמשרת במערכות הביטחון, שבהן לחובות אלה מעמד ומשמעות מיוחדים; ושלישית, יש במעשים המיוחסים למשיבה משום הפרה מהותית של נורמות המשמעת בצבא, ופגיעה עמוקה באמון הבסיסי המתחייב ביחסי מפקדים ופקודים, שבלעדיו רמת תפקודה של המערכת הצבאית והביטחונית תיפגע פגיעה קשה".
זו הזדמנות להוכיח שאמריקה זה כאן.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
