ארץ ישראל בתודעה אמונית (א')

במסגרת הייעוד הישראלי - תיקון עולם במלכות ש-די - מוטל על האומה האתגר של הקמת חברת מופת שתקרין על האנושות כולה ערכי חיים ראויים. קיום לאומי שלם מחייב גם הגדרה מדינית, שכן אומות באות לידי ביטוי היסטורי באמצעות מדינות. המדינה היא הביטוי השלם של האומה. מכאן נגזרת משמעותה של מדינת ישראל, שהופכת בכך לא רק לכלי ולאמצעי בלבד, אלא לערך. בישראל, האומה והמדינה הן שני צדדים של אותו מטבע.

כדי להגשים ייעוד זה, זקוקה האומה לטריטוריה, לארץ, שכן אנו מדברים על חיים לאומיים ממשיים. קביעה זו נראית לכאורה טריוויאלית, כמעט מיותרת לציון, אך אין לשכוח שעדיין רווחות בימינו תפישות אחרות באשר לקיום הלאומי. הגישה הרפורמית הקלאסית, שעדיין רווחת בחוגים מסוימים, טוענת שעם ישראל אמור להשפיע את מסריו הרוחניים, דווקא מתוך קיום א-מדיני ומתוך פיזור בין האומות. הצורך בקיום מדיני, לפי תפישות אלו, מחייב חיים לאומיים שהם בהכרח בלתי מוסריים, ורק מתוך ויתור על מדינה משלו יפגין העם את עליונותו המוסרית. שוב נתקלים אנו בהשפעה הנוצרית, המעדיפה בריחה לחיים לא טבעיים על התמודדות, אומנם לא פשוטה, במסגרת חיי העולם הזה. התודעה הישראלית, לעומת זאת, גורסת שעם שאין לו מדינה אינו חי חיים מלאים ואינו עשוי לעמוד במלוא המבחנים המוסריים, וממילא אין הוא עשוי לשמש בחייו מודל לשלמות מוסרית. מבחנו של עם ישראל הוא דווקא בחיים לאומיים שלמים, כולל הממד המדיני, ודווקא באתגר של חיים מדיניים מוסריים תיבחן שליחותו.

האתגר של חיים לאומיים שלמים מחייב, אם כן, ארץ ומדינה. לכאורה ניתן להבין מדברים אלו שהארץ נתפשת בגישה כזו כאמצעי בלבד, כאינסטרומנט, ככלי חיצוני לאומה. כך אומנם גרסה הציונות כעיקרון, והעובדה שהיא הייתה מוכנה לשקול את אוגנדה כתחליף לארץ ישראל מעידה על הדבר. הציונות תפשה את סוגיית ארץ ישראל כפתרון טריטוריאלי שאמור לתת לעם כברת ארץ עליה יוכל לחיות בביטחון. אם עניינה של הארץ הוא פונקציונלי בלבד, אכן אין הבדל עקרוני בין ארץ ישראל לבין אוגנדה, ואם דווקא זו האחרונה הייתה זמינה, לא הייתה סיבה ציונית עקרונית לדחות את ההצעה. ההצעה אומנם נדחתה לבסוף, אך לא מסיבה ציונית, אלא מסיבה יהודית. בלי יכולת לתת לעצמם הסבר ציוני לתופעה, עמד חלק גדול מצירי הקונגרס הציוני על ארץ ישראל כפתרון האפשרי היחיד. הייתה זו שוב הנשמה הישראלית שהתעוררה ודרשה בכל תוקף לראות את היעד דווקא בארץ ישראל, למרות השיקול הציוני והגיונו.

גישתה של הציונות לעניין הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל כוללת מושג בעייתי נוסף: הזכות ההיסטורית. לפי תפישה זו הטעם והצידוק לשובנו דווקא לארץ ישראל ולאחיזתנו בה היא זכות היסטורית שירשנו מהדורות הקודמים. כפי שכבר ציינו בפרקים הקודמים, וכפי שאכן מוכח בבירור בימינו אלה, הביסוס של הקשר של עם ישראל לארץ ישראל על יסוד הזכות ההיסטורית, הוא ביסוס בעייתי.

ראשית, על זכויות ניתן לוותר. ואכן אנו רואים עד כמה מוכנים יהודים בימינו לוותר על זכותם על ארץ ישראל, מתוך רוחב-לב ונאורות כביכול, או סתם מתוך ותרנות וחוסר נכונות להתמודד עם האתגר המתחייב מזכות זו. שנית, מול זכותנו ההיסטורית עומדות זכויות היסטוריות אחרות, אם לא של עם אחר, הרי של בני-אדם אחרים, והזכות ההיסטורית שלנו מתגלה בחולשתה המוסרית מול טענות יריבות. מיותר לציין שאם בעלותו של העם איננה מיוסדת על ערך מוסרי מוחלט, הרי יחסיותה של ההצדקה המוסרית לאחיזה בארץ עלולה להביא במוקדם או במאוחר לנטישתה. שלישית, התודעה הישראלית היא תודעה של ייעוד, כלומר של תפקיד, של חובות. האדם הישראלי נבחן קודם כל ומעל הכל בתודעת חובותיו. בניגוד לתודעה המערבית בת זמננו העוסקת בעיקר בזכויות, זכויות הפרט לעניינו, עוסקת התודעה הישראלית בשאלת התפקיד המוטל על האדם ובחובותיו. במסגרת זו גם שאלת הקשר עם הארץ מקבלת מעמד אחר - של חיוב ולא של זכות. לאומה הישראלית יש ייעוד ותפקיד, התפקיד כולל גם את בניינה של האומה על הארץ הזו, ארץ ישראל דווקא, ובניגוד לזכויות, שעליהן ניתן לוותר, על מילוי החובות יכול לוותר רק מי שהטיל אותן.

אין אנו יכולים לראות עצמנו פטורים ממצוות כיבוש הארץ ויישובה, למרות הפרובלמטיקה הכרוכה בדבר. ארץ ישראל איננה רק זכותנו, אלא קודם כל חובתנו. הקשר של האומה מעוגן, אם-כן, בצו אלוקי בחובותיה, וזה קשר שאיננו ניתן למסחר, לוויתור או להתניה, קשר מוסרי מוחלט. לא מקרה הוא שדווקא האנשים המקושרים לתודעה הישראלית המקורית, האלוקית, הם שנאבקים בזמננו על אחיזת האומה בארצה.