טומי לפיד, אתה חסר

שלום טומי,

נו, מה אתה אומר, מעניין, הא? השתגענו, מה? רק רגע, לא שומעים. אתה אינך? מה אתה אומר. לא. אתה צוחק עליי. די.

בחייאת טומי, זרוק מילה. משעמם כאן בלעדיך, צפוי. חיינו עולים בלהבות, בבלהות, ואתה – בשלך. שותק. לא מתאימה לך השתיקה. לא יאה ולא נאה. היא אינה הולמת אותך. היא צרה למידותיך. אתה נראה בה מגוחך.

אתה היית עושה מאלי ישי קציצות בסחוג. היית מטגן אותו על המחבת הרותחת והרוחשת שלך, אופף אותו בגחלים הבוערים אשר רק פה כפיך מסוגל ויודע להבעירם. היית מגלגל אתו בזפת ובנוצות ומוסיף שכבה של אפר. אפרם של גזעי העצים השרופים, שורשיהם, עלוותם, צמרותיהם.

היית מלהטט בכדורי-האש שבפיך, מוהל אותם ברוטב האש והגופרית ומגיש אותם חמים, עם פצפוצי חרולים כתושים, ישר לפנים. היית מקרקס את ביבי, כך כינית אותו, ללא שום יראת כבוד. היית מציג אותו כאשף תקשורת, כשרדן לאומי, בינלאומי. היית סונט בו על האנגלית המהוקצעת, על החזות המצוחצחת, על האופן שבו הוא מכסה תחת.

אתה חסר, טומי. מה יש לדבר. היית עובר כאן לא רק מסך אחד, אלא את מסכיהם של כל הערוצים המסחריים. היית נע ונד מאולפן לאולפן, מלהטט כלוליין. היית מוזמן לפאנלים, מתעמת, מתקוטט, מתלהט, מלהטט. היית עושה את מה שהיית הכי טוב בו: נותן מופע פלפולי(ס)טי מרהיב.

אני לא יודע מה אומרים, שם, בשמיים, אתה וכל המלאכים, על מה שנעשה כאן, אבל אם גם שם יש טלוויזיה, אתה מן הסתם הכהן הגדול שלה, האב הקדוש. פצצת הרייטינג השמיימי.

קשה בלעדיך. שקט מדי. משעמם. צפוי. חסרות המהלומות המילוליות שלך, הבעות הפנים שלך – איך גיחכת, ותיעבת, וזרית מלח, וירית חצים רעילים. איך הכשת, נוטף ארס. איך עשית קציצות. השארת כאן עולם עצוב, עלוב, רקוב, בוער, שרוף. הותרת עם לכתך אומה "קרועת לב אך נושמת", מקום שיש בו הנהגה, לכאורה, אבל אין בו מנהיגות. יש סמכות, אבל אין אחריות. יש אשמה, אבל אין אשמים. יש אש ויש עשן, אבל על הכל מכסה כאן שתיקת המים.

הבן שלך, היפה, המוכשר, עושה חיל. בטלוויזיה ובעיתון המסחריים. מדברים עליו כעל מי שמתעתד להיכנס לפוליטיקה, להמשיך את הדרך האמצעית שלך. רבים תולים בו תקוות. ציפיות. משוועים ל'פוליטיקה האחרת' שלו. או לא. ימים יגידו, וגם הוא. פה ושם הוא מזכיר אותך וזה צובט בלב. אתה חסר לא רק לו, לא רק למשפחתכם. אתה חסר לרבים. גם למי שבזו לך וסלדו ממך ותיעבו ואף שנאו אותך. גם הם מתגעגעים אליך, רוצים שתחזור, תוסס וחצוף וממזרי כתמיד. התשוב?

דברים רבים קורים כאן, רובם מדאיגים ומעציבים, מיעוטם נוסכי תקווה ומשמחים. במבוכה הגדולה ובבלבול העמוק חסר כאן המבוגר האחראי, שאם לא יעשה כאן סדר, לכל הפחות יידע לנסח היטב את היעדרו. אתה חסר, טומי יקר.

די זמן נעדרת מכאן. אנא, בוא.