מעורבות אמריקנית במו"מ - כן או לא?

כישלון הניסיון האמריקני להביא להסדר ישראלי-פלשתיני מזכיר לי את תפקידם של האמריקנים בהשגת הסכמים קודמים בין ישראל לשכנותיה. הסכם השלום עם מצרים היה תולדה של שיחות חשאיות שהתקיימו במרוקו בין תוהאמי המצרי לשר החוץ דאז משה דיין הישראלי. שיחות חשאיות ושיחות ישירות בין נציג מצרי בכיר, שליחו של הנשיא סאדאת, לבין נציג בכיר של ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין. רק משהושגה הסכמה על חזרה לגבולות 67' בשיחות הישירות והחשאיות, עברו הצדדים להתדיינות פומבית בתיווך אמריקני על הפרטים. כיוון שהעיקרון הושג, הרי שירותיו הטובים של נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, איפשרו להתגבר על פערים טקטיים בעיקר ולהשיג הסכם. נכון שבלי מעורבות קרטר והסיוע הנדיב שאישר לישראל ולמצרים היה קשה להתגבר על הפרטים, אך פריצת הדרך המהותית הושגה בחשאי בלי ארה"ב.

גם הסכם השלום עם ירדן החל בשיחות חשאיות וישירות בין ראש הממשלה יצחק רבין, לבין המלך חוסיין, ואולי קודם לכן בהסכם לונדון הזכור לטוב בין פרס לחוסיין, ורק לאחר מכן, אחרי שהושגה הסכמה, שירותיו המצוינים של הנשיא קלינטון איפשרו את ה"פיניש" הסופי.

גם הסכמי אוסלו שעשו את הבחירה הישראלית ההיסטורית של בחירה באשף - הארגון הפוליטי שהיה מוכן לפשרה ולהסתייג מפתרון הסכסוך בדרכים אלימות, לבין הפונדמנטליזם האיסלאמי הבא לידי ביטוי היום בדמות החמאס והג'יהאד האיסלאמי, שאינו מוכן לשום פשרה, ושדם ודמעות הם דרכו - נולדו במו"מ ישיר וחשאי הרחק מעין הזרקורים והרחק מעין האמריקנים. לא מעט התפרסם בעבר על השיחה בין ראש הממשלה דאז רבין לבין שר החוץ פרס על "מי יודיע לוורן כריסטופר, שר החוץ האמריקני, על ההסכם שהושג". גם כאן שוב פריצת הדרך הושגה במו"מ חשאי וישיר. בלי מתווכים אלא בדרג הבכיר ביותר.

גם היום המעורבות האמריקנית חשובה וכזו הייתה גם בהשגת כל ההסכמים המדיניים בעבר. אך בלי שיחות ישירות בין הדרג הבכיר ביותר משני הצדדים, שיהיה בעל סמכויות נרחבות ויכולת לקבל החלטות קשות - אין שום סיכוי לפריצת דרך. אין מדובר כאן בסכסוך עסקי ואסור, לכן, להשתמש בכלים ידועים של עורכי-דין ופרקליטים היושבים עם מגשרים והרצים כל רגע ללקוח לקבל הסכמות. גם החשאיות היא תנאי הכרחי להצלחת המו"מ. לא מסיבת עיתונאים מתמשכת ואירועים של לחיצות-ידיים, אלא שיחות בין קרובים ולא שיחות קרבה. במו"מ מדיני, כל הצעה הזוכה לפרסום מוקדם הופכת ללא-רלוונטית ברגע פרסומה. דעת הקהל בצד המציע גורמת לו מיידית לחזור בו או להסתייג מהצעתו שלו, ואילו הצד השני עומד בפני לחץ פנימי דומה המונע ממנו להסכים. והמגשר או המתווך - נוכחותו בשלב הראשוני די בעייתית. בן-רגע הצדדים הופכים לאלו שרוצים לזכות באהדתו ובתמיכתו במקום להתקרב. מיד הופך המו"מ למאמץ אינטלקטואלי לא מבוטל להטיל את האשמה על היריב במקום לחפש הסכמות. והתוצאות ידועות.

השאלה המרכזית העומדת לדיון היא, כמובן - עד כמה הצדדים באמת רוצים להשיג הסדר? עד כמה הם יכולים באמת לוותר מבחינה פוליטית פנימית, ועד היכן הם מוכנים ללכת אישית בסיכון שלטונם? אם התשובה חיובית, אזי הדרך להשגת הסכם ברורה ופשוטה; אם לאו, כל היתר ממילא אינו חשוב ורק יגרום בסופו של דבר לעימות חריף עם המתווך האמריקני - עימות שמסכן את בטחונה של ישראל.