עבר כשבוע מאז חיסול יאסין. לפי הסקרים, רוב הציבור מסכים לטענה שההתנקשות בו עשתה אותנו פגיעים יותר לטרור. אך אותו רוב, שעלול לשלם את מחיר החיסול, מאמין גם שההתנקשות היתה לא רק מוצדקת, אלא הכרחית.
הסיבה לכך היא שרוב העם מבין שהריגת יאסין לא היתה נקמה סתם או התקף זעם של ממשלה מתוסכלת אלא הימור מחושב, שהתבסס מחד על צרכי ביטחון מיידיים ומאידך על שיקולים פסיכולוגיים ארוכי-טווח. החמאס חצה קו אדום ב- 14 במרץ, כששני מחבלים מתאבדים פוצצו עצמם בנמל אשדוד. מה שהמם במתקפה הזו לא היה מספר הנפגעים, הלא 'התרגלנו' לעשרה הרוגים ועשרות פצועים במכה אחת, אלא העובדה שהמחבלים חדרו לאתר אסטרטגי ופוצצו עצמם בסמוך למכלי אחסון של כימיקלים רעילים. רק חוסר מיומנות מנע מגה-פיגוע שעלול היה לגרום למותם של מאות, אם לא של אלפים.
למחרת הכריזה הממשלה על חידוש מדיניות החיסולים כנגד כל ראשי החמאס, ובכללם מי שנחשבו מנהיגים "פוליטיים". המדיניות נועדה לכפות על החמאס להשקיע את מרצו בהתגוננות במקום בתכנון פיגועים. בשבועות הקרובים עלולה התוצאה להיות הפוכה, אך ההימור הוא שמתקפה ממושכת על החמאס בעזה תצמצם בהדרגה את יכולתו המבצעית - כפי שקרה למעשה ביהודה ושומרון.
לעומת הספרדים, הישראלים מבינים שהמלחמה בטרור איננה "מעגל אלימות" אלא מאבק קיומי, שמגדיר את יכולתנו לשרוד במזרח התיכון. עם כל החששות מפני גל טרור חדש שינבע מהריגתו של יאסין, הייתי פוחד יותר לחיות בישראל שאינה תוקפת את מי שמנסים להשמידה. מעבר לשיקולים הצבאיים, יש הצדקה פסיכולוגית מהותית לפגיעה במנהיגי החמאס. היא חיונית במיוחד בעת שישראל מתכוננת לנסיגה חד-צדדית מעזה.
אפילו ישראלים כמוני, שתומכים בהינתקות חד-צדדית, חוששים בכל זאת משחזור התוצאות ההרסניות של נסיגתנו מלבנון לפני ארבע שנים. מנהיגים פלסטיניים הסיקו ממה שנראה להם כנסיגה מבוהלת של ישראל, ש"אופציית החיזבאללה" תוכל לעמוד גם להם, ולזַכּוֹתם בשטחים מבלי שייאלצו לוותר על דבר בתמורה. אלא שבפועל הגיב הציבור למתקפות על העורף בצורה הפוכה, התעקשו להמשיך בשגרת חייהם, ואפילו חזרו לאותם אתרים שנפגעו. הסירוב לוותר לטרור על המרחב הציבורי עורר בשנה האחרונה דיון בתקשורת הפלסטינית בנוגע ליעילותה של אסטרטגיית הטרור. למרבה הצער, לא עסק הדיון בתוצאות המוסריות ההרסניות שנגרמות לחברה הפלסטינית מהפיכתם של מחבלים מתאבדים לשהידים נערצים, או בטקטיקה המפלצתית החדשה של גיוס ילדים מתאבדים. ובכל זאת, בזכות כושר העמידה הישראלי ניכרים סימני עייפות פלסטינית, הן בהנהגה והן בציבור.
אך בשבועות האחרונים השתנה שוב השיח הפלשתיני, בעקבות החלטתו של שרון לסגת מעזה. העיתונים הפלשתינים פרסמו קריקטורות שלועגות לשרון כפחדן מובס; וימים לפני מותו התפאר יאסין בנצחון החמאס. הפיגוע באשדוד נועד, חלקית לפחות, להדגיש את המסר של החמאס על כך שישראל בורחת מעזה תחת אש.
ההתנקשות ביאסין אמורה להוכיח לפלשתינים שההתפכחות שלנו מן הכיבוש אינה תבוסתנות. המסר הנחוש הזה מכוון במובלע גם למבקריו של שרון מימין. רבים בימין הפרגמטי, הלא-מתנחל - זה שלתמיכתו יזדקק שרון לביצוע תוכנית ההינתקות - שותפים לתחושה שיוכלו לתמוך בנסיגה אם תתבצע מעמדת כוח ולא מתוך חולשה. וגם אם בשלב זה הגבירה ההתנקשות ביאסין את הפופולריות של החמאס, המטרה ארוכת-הטווח של מדיניות החיסולים היא לשלול מן הארגון את יכולתו להנהיג את האוכלוסייה הפלסטינית.
מעטים בציבור מתייחסים ברצינות לטענה שסילוק ההנהגה ה"פוליטית" של החמאס יביא להקצנה נוספת של הארגון. הדיונים בחמאס אינם אלא טקטיים ואיש אינו מערער שם על המטרה הסופית - השמדת ישראל. אמנת החמאס מזכירה במפורש את הפרוטוקולים של זקני ציון- פיגועי ההתאבדות הם ביטויים של רצון רצחני זה.
בינתיים אנו מנסים לקיים מראית-עין של שגרה ולהתעלם מאיומו החדש של החמאס להביא את המוות אל סף ביתו של כל ישראלי - איום שמומש בשכונתי לפני עשרה ימים עם רציחתו של צעיר שעשה ג'וגינג מול ביתי. המסר שביקשו המחבלים להעביר ליהודים היה ברור: אתם יכולים להסתתר מאיתנו באמצעות הימנעות ממקומות הומי-אדם, אך בסופו של דבר נמצא אתכם, אפילו בשכונותיכם השקטות.
אך הרצח העביר מסר נוסף, לא מכוון: כאשר אנחנו יורים בכם למוות מחוץ לבתיכם, אין לכם עוד מה להפסיד. לכן הגבנו אנחנו בהכרזה מקבילה של מלחמה כוללת.
