אז איפה, איפה הן, ה'לוֹרִי' וה'טרוֹלִי'? (א')

הסופר דוד שחר, בספרו 'קיץ בדרך הנביאים', מספר סיפור מדהים על גורלו של הסופר הצעיר יוסף לוּאִידוֹר הי"ד. כזכור קירב ברנר אליו סופר צעיר שעלה מרוסיה, לואידור שמו, והביאו לחיות עם החבורה שבבית יצקר. אם הייתה שם אהבת דוד ויהונתן ביניהם, או לא הייתה, זה פתוח לפרשנות ודרשנות עד היום. יש סופרים נחשבים, כחיים באר למשל, הסבור שאכן היו ביניהם יחסי אהבה. אך משמרי זכר ברנר, הצדיקים שלא יתנו להטיל בו רבב, מוכנים לתת את נשמתם על הכחשת עצם האפשרות המזוויעה, שברנר אהב סופרים צעירים.

לואידור נהרג באותו יום נמהר, של ראשית מאי 1921, ונוסעי המכונית הראשונה של ההגנה ראו את גופתו מוטלת במרחק מה מהשאר. אבל חיילי הלורי שהגיעו לשם כמה שעות מאוחר יותר כבר לא מצאו את גופתו, ולמעשה הוא לא נמצא מעולם. מראשוני הנעדרים היה יוסף לואידור, אם לנקוט בלשון ימינו. ובקבר האחים בבית הקברות 'טרומפלדור' בתל אביב אומנם נזכר שמו, אך מצוין שלא הובא שם לקבורה.

דוד שחר מספר ששמע כילד אגדה שהציתה את דמיונו. יוסף לואידור, על-פי האגדה, רק נפצע בהתקפה ההיא, ונגרר משם לבית ערבי סמוך. שם טיפלו בפצעיו והוא החלים. הוא אוּסְלָם באונס, וצורף לכת מוסלמית קנאית. הוא נגרר לירושלים, והתגורר באיזו מערה של קנאים ערבים בהר הבית. וכל שנה, בעת המצעד אל הר הבית, שהיו עורכים הקנאים המוסלמים, הדרווישים, היה גם יוסף לואידור ביניהם. אינני בקי במנהגי הכתות המוסלמיות, ואינני יודע איזו כת היא זו, שמנהגיה מזכירים את מנהגי ה'עֲשׁוּרָה' של השיעים. לאמור: מצעד בחצי גוף עירום, והלקאה עצמית, עד זוב דם, של הצועדים, אם בחבלים ואם בשרשראות ברזל. וכל זאת תוך מלמול אקסטטי של פסוקים מהקוראן.

הרי זה פשוט לא ייאמן: סופר יהודי שעלה בגיל 19 מרוסיה, שידע מביתו רק רוסית ויידיש, ובחסותו של ברנר הגדול החל כותב עברית, נשבה לבין הערבים, עונה ונאנס, המיר את דתו והתאסלם, והפך לאחד ממשוגעי הקנאות המענים עצמם לדעת במצעד הייסורים המוסלמי במעלה הר הבית, בירושלים, בפלשתינה-א"י, באמצע שנות העשרים! ועוד בטרם למד עברית על בוריה, לשון געגועיו מילדותו ולשון חלומותיו מנעוריו, כבר הוא נאלץ, באיומי הפגיון והשברייה, לשורר פסוקי דקוראן! הדעת של הקורא היהודי המודרני פשוט לא תופשת צירוף מקרים טראגי שכזה! איזה סיפור נורא!

חבל שלא זכיתי לראיין את דוד שחר, בטרם ירידתו לצרפת, ובטרם מותו, מנין שאב את האגדה המחרידה הזו, על יוסף לואידור. אפשר שעמד לרשותו מקור שבכתב, או מה שיותר מתקבל על הדעת, אפשר שעמד לרשותו מקור שבעל-פה. אפשר ששמע את המעשה בשוק מחנה יהודה שבעיר, ואפשר שעלה בידו פעם להתחזות לערבי ולעלות לטקס בהר הבית? הכל אפשרי. ואפשר, שכל אלה לא היו ולא נבראו, ודוד שחר בראם והמציאם רק ממוחו הקודח? אני לכשעצמי סמוך ובטוח, ש'משהו היה שם'. ש'אין עשן בלי אש'. ואין לי ספק שמשהו גונב לאוזניו. כמה חבל שלא הרחיב בעניין.

• עד כאן סיפור הלורי, ובפרק הבא יבוא סיפור הטרולי.

חוקר ארץ ישראל המובהק, אליהו הכהן, מעיר שאכן סיפור דומה התהלך בארץ, אך לא לואידור הוא גיבורו, אלא אחר. "דומני שהאגדה שנזכרה בספרו של דוד שחר מיוסדת ככל הנראה על עלילות חייו של אברהם הכהן חן תמים, איש העלייה הראשונה, טיפוס מוזר ורב תהפוכות. סיפרתי עליו בתוכניות רדיו וטלוויזיה אחדות, שחלם לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי על-ידי הכלאה בין שתי הדתות ויצירת דת משותפת יהודית-ערבית. הוא היה מסובב בשוקי ערים ערביות ונואם בכיכרות כדרוויש, ואחר-כך התגורר זמן מה במערה בנחל קדרון.

"הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, לבני ברית ושאינם בני ברית... מסגף עצמו בסיגופים... מתחבא בין עלי תאנה ויאכל עלים במקום לחם..." - כתב עליו חיים מ. מיכלין בכתבה מירושלים ("הצפירה" תרנ"ג)".

ד"ר עמוס כרמל מעיר לעניין השמות האנגליים. "בעניין הלורי והטרולי, גם הטנדר הגיע אלינו בזכות המנדט הבריטי, כעיבוד מקומי בנוסח ה'פרונטבקאקס'. למיטב ידיעתי, מקור המונח הזה הוא מהכרזת שוטרים בריטים לאחר מניין הנוסעים במכונית ten there".

ההיסטוריון של תנועת העבודה, מוקי צור, מעיר: "אעשה לך קצת סדר. ברנר לא הלך להפגנת 1 במאי כפי שלא השתתף בסדר פסח 'הם חושבים שיצאנו ממצרים ואנו עוד שם', 'הם חושבים שהסוציאליזם בא והוא לא הגיע'. אלו היו נימוקיו. כמה חזרו מן ההפגנה לבית יצקר וכמה לא (רבקה יצקר נשארה לטפל באחיה הצעיר שנשברה רגלו).

צבי שץ יצא מתל אביב עם רכב לחלץ את אנשי הבית. הצטרפו לבית כוורנים מנס ציונה. צבי שץ נשאר עם ברנר במקום כדי לפנות מקום (יש ויכוח האם זה כדי לפנות מקום לכוורנים: שנים מאוחר יותר הם טענו כי הם ביקשו מהאנשים בבית להתפנות כשהם עצמם התפנו ברגל. אין זה משכנע אותי, אך זה מה שהם העידו). בכל אופן, צבי נשאר בבית. למחרת גייסו את הבריטים לבוא עם הלורי, אם תרצה, החיילים הגיעו לבית הקברות המוסלמי מול הבית ומצאו שם את הגופות. ביניהן הם גילו גם את גופתו של לואידור שעברה התעללות רבתי. הבריטים שבאו עם הלורי טענו כי באו לאסוף את החיים ולא את המתים, השאירו את הגופות בשדה ושבו לעומת שבאו. למחרת הגיע למקום חברו של צבי שץ לקבוצה האינטימית, אז חבר גן שמואל המאוהב נואשות באשתו רבקה. הם העמיסו את הגופות כשגופתו של לואידור נעלמה. יום קודם היא נראתה בבירור. אלו הידיעות שבידי (על-פי מספר עדויות). מובן שבבית הקברות בטרומפלדור מצוין שמו של לואידור.

בקבר האחים מוצב לוח שיש הקובע כי גופתו של לואידור נעלמה.

לא נאמר כי הוא קבור שם! - הערת עופר רגב, מדריך בכיר לידיעת הארץ, חוקר ומרצה ומחבר ספרים בחקר ארץ ישראל.