אסון האוטובוס: קוצר הדעת של דן מרגלית

דן מרגלית מתנגד להקים ועדת חקירה לעניין האוטובוס שנשרף בכרמל. לטענתו, ההחלטה לשלוח את האוטובוס הייתה סבירה - באשר היא נועדה למנוע בריחה המונית של אסירים פליליים וביטחוניים על כל המשתמע מכך.

דן מרגלית מסתפק בסבירות ההחלטה כשלעצמה, ומתעלם לחלוטין מהצורך לבחון את סבירות הדרכים ליישומה של אותה החלטה בתנאי הסכנה שהיו באותו מקום.

צועקים אלינו מכל כלי התקשורת שהדרך לכלא דמון מכיוון האוניברסיטה הייתה פתוחה, והסכנה על ציר האוניברסיטה הייתה פחותה בהרבה מהסכנה בדרך הצרה והפתלתלה שבה נסעו הסוהרים ונלכדו באש. אבל אל תבלבלו את דן מרגלית עם עובדות ופרטים קטנים. מבחינתו של דן מרגלית, עצם סבירות ההחלטה לשלוח את האוטובוס מכשירה גם כל דרך ליישומה - תהא דרך היישום אשר תהא.

אבל דן מרגלית, עם כל קוצר הבנתו, מבין בכל זאת שיש בעיה כלשהי בנימוקי התנגדותו לחקירה, ולכן הוא מגייס לעזרתו את הנימוק האולטימטיבי - הוא הנימוק שלא מותיר לך אלא לשמוט כתפיים ולהתייאש.

קובע דן מרגלית: "יש אסונות נוראים, שהם ביש מזל נורא. אבל מזל וגורל אינם נושאים לוועדת חקירה".

אתם הבנתם את זה? חוסר מזל, זה כל הסיפור כאן. לוליין הולך על חבל דק המתוח בין שני בניינים גבוהים ונופל. ניתן בהחלט לומר שהלוליין סבל מביש מזל. אלא שבכך לא הסתיים הסיפור: הלוליין נפל על ראשו של אדם שצעד לו לתומו למטה ברחוב. אין ספק שגם אותו אדם ברחוב סבל מביש מזל. כלומר, שגם הלוליין שנפל מלמעלה וגם האדם שצעד לו למטה סבלו מביש מזל.

אלא שדן מרגלית, כאופייני לו, אינו מבחין בין שני הסוגים של ביש מזל: לפי דן מרגלית אין לחקור במופלא ואין להבחין בין ביש המזל של הלוליין שנפל מלמעלה לבין ביש המזל של האדם המסכן שצעד לו לתומו למטה ברחוב.

לדידו של דן מרגלית, ההחלטה לשלוח את האוטובוס אל הסכנה הייתה סבירה - יהא גודל הסכנה אשר יהא - שכן, לדידו של מרגלית, די בכך שההחלטה הלוליינית הזו לוותה בתפילה חרישית שההרפתקה באוטובוס תעבור איכשהו בלא שיפקוד אותה ביש מזל.

זאב אבן-חן, אתה מבין? מזל - זה מה שהיה חסר לבת שלך.