איש השנה: עמרם מצנע

ייאמר כבר בפתיחה: אני מקורב למצנע (כמעט שאין קוראים לו בשמו הפרטי) ומעריך אותו מאוד, אך דומני שכל תצפית אובייקטיבית תסכים שעמרם מצנע הוא "איש השנה" של ישראל 2010.

מצנע נולד ב-20.2.1945. מעטים יודעים שנולד כעמרם מצנר, בקיבוץ (דברת), וכ"יקה" (הוריו עלו מגרמניה). בילדותו עברה המשפחה לכפר הנוער הדסה נעורים, לקריית-חיים, ולבסוף - לחיפה, שם למד מצנע בפנימייה הצבאית.

ב-1963 התגייס מצנע לצה"ל, ושירת 30 שנה. ב"ששת הימים" שירת כקמב"ץ בגדוד שריון, נפצע שלוש פעמים אך המשיך להילחם. על כך הוענק למצנע אות המופת. ב"יום הכיפורים" הוקם גדוד שריון תחת פיקודו, נשלח לסיני, ולאחר לחימה קשה קיבל לפיקודו גם את גדודו הישן. בראש הגדוד המאוחד לחם בחווה הסינית, נפצע שוב והמשיך להילחם שוב. על כך קיבל צל"ש רמטכ"ל. במלחמת לבנון הראשונה, כתת-אלוף צעיר, הוכיח אומץ לב אזרחי במתחו ביקורת פומבית על שר הביטחון אריאל שרון (ואני, כצנחן במיל. במלחמה, התחלתי לעקוב אחריו). ב-1987 מונה מצנע לאלוף פיקוד המרכז, והתמודד עם האינתיפאדה הראשונה (ובמילואים בחברון ובקלקיליה ראיתי איך עצר את "לשבור להם את העצמות"). בין לבין למד מצנע - B.A. בגיאוגרפיה, בוגר "המכללה למלחמה" של צבא ארה"ב, בוגר "התוכנית לאנשי ציבור בכירים" במרכז ליחסים בינלאומיים, ו-M.A. במדע המדינה. ב-1993 השתחרר מצה"ל כראש אגף התכנון.

בהשפעת ראש הממשלה דאז יצחק רבין, רץ מצנע לראשות חיפה. מצנע זכה, הרכיב קואליציה יהודית-ערבית "מקיר אל קיר", ופעל בעיקר בנושאי החינוך, התחבורה והעסקים. לאחר שתי כהונות מוצלחות כראש העיר, ולאחר התפטרותו של אהוד ברק מראשות "העבודה", התייעץ מצנע ב-2002 עם אשתו עליזה, עם שלושת ילדיהם ועם חברים, והחליט לרוץ לראשות מפלגת "העבודה" (אני, שזכרתי את עברו ואת דעותיו היוניות, טלפנתי לו, ומאז כיהנתי כ"מרכז המבצעים" שלו). מצנע הביס את חברי הכנסת פואד בן-אליעזר וחיים רמון, וכיושב-ראש "העבודה" התמודד מול הליכוד של אריאל שרון, בקראו לפירוק ההתנחלויות בעזה. שרון ענה ש"דין נצרים כדין תל אביב"... "העבודה" הפסידה, עם 19 מנדטים. בן-אליעזר, דליה איציק וכמה מחבריהם, פתחו בסכינאות בגבו של מצנע (במו עיניי ראיתי). במאי 2003 התפטר מצנע מראשות "העבודה", אך נשאר בכנסת כחבר ועדת החוץ והביטחון. מצנע היה גם בין יוזמי "הסכם ז'נבה".

לאחר ששר הפנים פיטר את ראש המועצה בירוחם, התנדב מצנע לכהן שם כראש הוועדה הקרואה, וב-13.11.2005 התפטר לשם כך מהכנסת. בנאום הפרישה אמר: "אני מאמין שבלכתי לירוחם אתרום מניסיוני לשיקום המקום, ויחד עם זאת אשמש כדוגמה וחיזוק לרוח ההתנדבות במדינת ישראל". דומני שלאחר חמש שנים בתפקיד, הכל מסכימים שמימש את שני חלקי המשפט. מצנע שדרג את מערכת החינוך בעיירה (וגייס אותי ללמד בתיכון), פיתח תשתיות, דאג לתעסוקה, היה בין יוזמי הקמת "עיר הבה"דים" הצבאית, והכין בירוחם שכונה עבור משפחותיה. על תרומתו קיבל ב-2007 את "אות אביר איכות השלטון", ב-2009 - "פרס ממשיך דרכו של בן-גוריון", והשנה - "פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי", ופעמיים "דוקטור לשם כבוד" מהטכניון ומאוניברסיטת בן-גוריון. לאחר חפיפה מסודרת עם מיכאל ביטון שנבחר לראשות העיירה, חזר בשבוע שעבר מצנע לחיפה.

ומה הלאה? כתבתי כאן לא פעם שאני רואה במצנע המנהיג המתאים ביותר והרצוי ביותר למרכז-שמאל הישראלי, וההכרה בכך מתפשטת. היום מחזרים אחריו אהוד ברק, פואד בן-אליעזר (...), חיים (ג'ומס) אורון ו... כל השמאל. את שאני אומר למצנע בשיחותינו, אכתוב גם בפומבי: מצנע צריך זאת "כמו חור בראש", אבל גוש המרכז-שמאל זקוק למצנע כמנהיג המשלב יושרה ואומץ נדירים, ניסיון ביטחוני, ניסיון ניהולי וניסיון חברתי. המלצתי למצנע: להתנות את התייצבותו בנכונות של "העבודה", "מרצ", "הירוקים" וכל רסיסי השמאל - לרוץ יחדיו. לכולם, ולמצנע בראשם - זהו "צו שמונה", למען עתידנו ועתיד ילדינו כאן!