איחוד וירטואלי

לאחרונה, ובעיקר עקב המשבר הכלכלי החמור הפוגע באירופה מתפרסמות דעות על היבקעות סדקים באיחוד האירופי עד כדי חשש לפירוקו.

במאמר ב"ישראל היום" (17.12.2010) כותב יוסי ביילין כי קריסת גוש האירו היא קריסת האיחוד האירופי: "קריסת האיחוד האירופי היא קטיעת אחת משתי הרגליים שעליהן עומד המערב. פגיעה במערב עלולה להותיר את העולם ללא מנהיגות, או לחשוף אותו למנהיגות לא דמוקרטית, שיחסה לזכויות האדם מזלזל ודורסני".

לדברי הכותב, ההתנהלות הכלכלית של אירופה היא בעייתית לנוכח העובדה כי קיים פער בין הניהול המוניטרי והניהול הפיסקלי, שהרי כאשר "חופש התימרון במטבע אובד, אבל ההתנהגות התקציבית נותרת כפי שהייתה, נולדת סכנה".

לפי ביילין, מנהיגות חזקה הייתה מנסה "לתבוע מן הציבור להסביר כי הקורבנות של היום יאפשרו את המשך הפלא האירופי גם מחר". אלא, מוסיף ביילין, אין מנהיגות כזו בנמצא כי מלכתחילה ובכוונת מכוון נמעו המדינות החברות מלבחור מנהיגות כזו: "אירופה משלמת היום את מחיר ההחלטה הנמהרת והאווילית שלא לבחור אנשים חזקים לתפקידים מרכזיים באיחוד האירופי" .

הכותב אינו מסביר לאלו קורבנות נדרש הציבור אך מתוך מאמרו עולה כי כוונתו להידוק תיאום כלכלי בין המדינות החברות, וביחוד בתחום הפיסקלי.

ביילין צודק בדיאגנוזה אך מפספס בפרוגנוזה: אין סכנה לקיומו של האיחוד האירופי וזאת מפני שהאיחוד, על פי תפיסתו של ביילין ועל פי כל תפיסה פשטנית בכלל, אינו קיים. כל מהותו של האיחוד הוא בהתהוותו המתמדת. אין מטרה סופית, ולא יכולה להיות מטרה סופית, כי כל מצב של איחד פדרטיבי דוגמת זה של ארצות הברית, בנוסף על מה שאינו בגדר היתכנות בשל הגיוון האתנו-תרבותי של אירופה, משמעותו ויתור על ריבונות מדינית- מצב שעליו ניתן להחיל את הפסוק: "לא יעלה על הדעת".

הדיונים שנערכו לאחרונה במועצת האיחוד מוכיחים את קנאותם, המובנת, של המדינות החברות לשמירה על ריבונותן. אמנם אנגלה מרקל וניקולא סרקוזי הודיעו לפני ימים אחדים, בוועידת פיסגה של מנהיגי האיחוד על כוונתם לחתור לקראת "איחוד פיסקלי", כלומר, להוביל תכנית משותפת להרמוניזציה במדיניות התקציבית של המדינות החברות, אך מייד לאחר הוועידה אמר סרקוזי לעיתונות כי "רעיון זה זקוק לזמן רב כדי להיות בשל" והוסיף כי "המדינות החברות הן ריבוניות ועל כן דרושה פעולת שיכנוע".

דניאל גרוס, מנהל "המרכז ללימודי המדיניות האירופית", הגיב להצהרת מרקל וסרקוזי: "בוקר טוב, אלו הן הצהרות נבובות ששמעתי כמותן הרבה פעמים בעבר. אין הן מובילות לאף מקום".

אכן, אתגרים קלים יותר, כגון יצירת שוק אגרות חוב ממשלתיות של גוש האירו נתקלים בהתנגדות רבה מצד מדינות עשירות כמו גרמניה, הולנד, פינלנד, שוודיה ובריטניה (זו אמנם אינה חברה בגוש האירו) החוששות, ובצדק, כי הדבר יכביד על תקציבן בשל העובדה שתצטרכנה לשלם יותר ריבית על אגרות חוב כאלה (כלכלנים גרמנים טוענים כי עלייה מתונה בשיעור הריבית על איגרות חוב תעלה למשלם המיסים הגרמני 20 מיליארד אירו נוספים לשנה).

משמעותו של שוק משותף לאיגרות חוב ממשלתיות הוא ערבות הדדית של מדינות גוש האירו, מה שלדעת כלכלנים היה יכול להגביר את ההשקעות באירופה ובכך להקל על המשבר הכלכלי. אך, כאמור, דווקא מפני ערבות כזו חוששות המדינות העשירות של האיחוד האירופי. חשש זה בא לידי ביטוי חוקתי בכל האמנות האירופיות שהבטיחו כי אף מדינה חברה לא תהיה צמודה לעטיניה של מדינה חברה אחרת. המדינות העשירות, שהן גם זהירות ויעילות בהתנהלות הפיסקלית שלהן, חפצות בהמשך התחרות החופשית על שיעורי הריבית של אגרות חוב ממשלתיות פרטיקולריות, ובכך למנוע סכנה ליציבות כלכלותיהן. לעזאזל האיחוד, העיקר הכלכלה הלאומית. לגרמניה, למשל, מי שנחשבת לקטר הכלכלי של אירופה אין כל רצון לרשום צ'קים למדינות חברות אחרות הנמצאות במצוקה כלכלית בגלל, בעיקר, בשל מדיניות בזבזנית. משקיפים גרמניים טוענים כי מעשה איוולת הוא שמשלם המיסים הגרמני ישא בעול התקציבי של ספרד, למשל, שם שכרו השנתי של פקח טיסה הוא 300,000 אירו, או של יוון, שם מרוויח נהג קטר משכורת נטו שנתית של 60,000 אירו.

ובכל זאת, האיחוד לא יתפרק, אף אם תהיה נסיגה, כפי שכמה כלכלנים מציעים, מקיומו של המטבע האחיד במתכונתו הנוכחית. הוא לא יתפרק כי על פי התפיסה הפשטנית, הוא אינו קיים, שהרי כבר שנים רבות המדינות החברות, רובן ככולן, מתעלמות מעקרונות יסוד חוקתיים העומדים בבסיסו. יחד עם זאת, הוא כן קיים, וככל הנראה ימשיך להתקיים כיישות וירטואלית המתהווה תדיר מכוח הרצון הפוליטי של המדינות החברות (עם קצת לחץ אמריקני גלוי וסמוי). זהו כוח רצון היונק חיותו מהפסיכולוגיה האירופית הקיבוצית שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומהחשש מפני התעוררות השד האימפריאלי הרוסי בעידן שלאחר המלחמה הקרה.