שיר הוא התנגדות לכל מרכיב מכונן. כי המרכיב גם הוא מורכב. במקום התנגדות, אולי עדיף לומר חתירה. שיר הוא שיר רק אם הוא חותר תחת כל הרכבה קיימת, בין אם הרכבה מילולית ובין אם מוזיקלית ובין אם היסטורית-נראטיבית, או ערכית-חינוכית. משורר ראוי חותר אפילו תחת המיתולוגיות הקדומות.
שיר הוא שיר רק אם הוא מנסה להחזיר את הקורא לאטומים שלו; כולנו בנויים מאותם אטומים ורק במצבנו המפורק יש לנו מה שבחשבון של בית-ספר יסודי נקרא "מכנה משותף" (כבר שכחתם ש"מכנה משותף" זה מושג שמקורו בתורת החשבון, נכון?).
חתירה תחת אותו המקום שאתה בטוח שהוא הנמוך ביותר בעולם, פיצוח שלא משאיר אחריו שום יוצא מן הכלל. וגם החתירה הזאת עצמה היא אטום: אם אתה נהנה ממשוררוּתך אז לא זכית באטום המבודד הזה מן ההפקר, ובוודאי שלא ירשת מאביך את מפצח האגוזים הזה. ואם אתה לא נהנה (ומוטב שלא תהנה - אם אתה נהנה, סימן שאתה לא עושה כמיטב יכולתך ומן הסתם משאיר פה-ושם אבן על אבן) אז זכותך להגיד שנגזר עליך.
אבל יש לשיר פטור אחד גדול שלטקסטים אחרים אין, והוא הפטור מלהציע חלוּפוֹת; הרי אם אתה כותב מאמר נגד מה שהממשלה עושה בעניין הקסאמים, אז אתה חייב להציע אופרציה אחרת. החלופות הן עניינם של הקוראים, של אלה שהשיר ירומם אותם, יגביה את מבטם וירחיב את דעתם, ייתן השראה לחייהם.
ואם אתה מכיר שירים טובים שדווקא כן מציעים אלטרנטיבה, אז דע לך שלא מדובר במצע פרגמטי אלא רק באמונה, לא אופציה בת-קיימא אלא הדגמה קודחת לצורך המחשת הפירוק.
מה ההבדל בין חופש לבין חירות? אם החופש הוא מולקולה אז החירות היא אטום במולקולה הזאת. ושיר הוא שיר רק אם הוא מעורר בך את זכר, את טעם, את ריח החירות.
אומרים שהרדיואקטיביות היא צחנה בלתי נסבלת, ולכן אַל לשירים לפצח את האטום עצמו, גם אם יש ביכולתם.
